משירי ארץ אהבתי

 

רצינו לברוח ללילה. נתפר, מעשה רקמה, סידור לשלושת הילדים. ערב קודם ישבנו בחצר, מותשים, יודעים שלילה אחד לא יספיק עם כל המוכרחים להיות שמייח שמתלווה להימלטויות הקצרות מהבית.

וחוץ מזה, הוא אומר לי, את בקצה. אין עם מי לנסוע. סעי לבד, קחי שני לילות. 

אני יושבת באוטו ולא יודעת לאן. בא לי לישון. באוטו, ככה. אולי מלון זול בעיר, אולי ילדה רעה ושיכורה. אולי אוהל במדבר. זה חג, ובשום מקום אין מקום פנוי. מזמינה חדר ללילה בשדה בוקר.

למדבר, אם כן, כפי שרציתי מלכתחילה.

תאוצה, המראה, בהלה כמו מכה קלה בכנף, לא נורא, אני בדרך וכבר ברור: מסע. יש את הפרפור הזה, בחיי שהוא שם, ואני נוסקת עם waze ידידי לכביש 6 ומיד אחריו 40 מחכה לי, וזה כבר די כמו לפני 25 שנה, בנסיעות עם אבא לערד דרך קרית גת עם הסנדוויץ חביתה בתחנת הדלק. עוצרת ליד עץ אחד, בתחנה ראשונה מבין רבות לאורך 40.

מספרים, מספרים, מספרים ממלאים את ראשי והופכים לסדרות: 25,40,6.

. תמונה

ברדיו סידרו לי שירים יפים. זה מתחיל בארז הלוי ואז בוקעת רות דולורס וייס עושה לאה גולדברג: משירי ארץ אהבתי. לא הכרתי את הביצוע הזה. אני מתחילה לבכות כמו ילדה.

זהו, ובכן, נושא הנסיעה.

אני לא מצליחה להתרכז עד הסוף במילות השיר, אבל אני חושבת על לאה גולדברג ועל היומנים שלה שקראתי לא מזמן. בביצוע של רות דולורס וויס מתבהר בבירור שזה לא עוד שיר אהבה לארץ הזו כמו שניסתה פעם לשיר את זה יפה כל כך חווה אלברשטיין. זה שיר געגוע מר למולדת האחרת, לקובנה של לאה גולדברג. למכורה המגרשת.

לקבץ את נדבות הארץ המגרשת אותי אני הולכת. לאהוב אותה, עוד רגע קט לפני שתנטשני כליל. קובנה שלי, לאה גולדברג שלי, דימונה שלי.

(ארץ היא בן או בת? מולד או מולדת? אם או אב? והמדבר?)  

החמצה ראשונה ובאר שבע 

תחנה ראשונה: באר שבע. קודם, עולה פתאום בדעתי, אולי אל עראקיב. אני חותכת מהכביש אבל כראוי למעמדו היישוב הבדואי הבלתי מוכר שבתיו הדלים נהרסים שוב ושוב על ידי הרשויות אינו קיים ב- waze. שיטוט קצר בגוגל מגלה שהוא מצוי אי שם, צפונית לבאר שבע, ליד היישוב בעל השם המופלא, הבתולי כל כך, גבעות בר. מול גבעות הבר הללו, הזרועות התיישבויות בדואיות בנות עשרות ומאות שנים, אני עוצרת על השוליים. משווה תצלומים מגוגל לנוף הנראה לעין. אין לי חברים אקטיביסטים, אין את מי לשאול. בר, גבעות, ואין אל עראקיב. נרשמת החמצה ראשונה. 

250px-Araqeeb_April2010

(וגם כך, מה חשבתי, שאצעד לשם סתם כך? ומה בידי? מיכל מים חדש? בשורה? אני מוותרת על המשך החיפוש כדי להספיק להגיע לאכסניה בזמן, לפני החושך)

בבאר שבע אני רוצה רק לבקר במרכז המסחרי כי כל כך אני אוהבת מרכזים מסחריים קטנים וישנים, כאלה שתחומים בין שיכונים ותמיד יהיה בהם איזה אקספרסו לנחם את הדעת. אוספת לי דמויות ציוריות ומצטיידת בחלה לשבת במאפייה המקומית. בערב חג של יום שישי היחידים שמסתובבים כאן עכשיו הם עובדי החנויות המקומיות הממהרים לסגור, למכור את מה שעוד פרוס בדוכנים בחוץ, להספיק להגיע הביתה, מהר, לירוחם או לדימונה, כי בדרום כמה שקטן כולם נוסעים באוטובוסים מיישוב ליישוב, מלקטים פרנסה איפה שכתוב בלוח המודעות המקומי שצריך עובדים.

september 2013 554

אני ממשיכה משם בדהרה חזרה ל-40 אבל ביציאה מן העיר, איפה שהטנק הזקור כמו זין של בדואי, איפה שסופות חול של טרקטורונים מפלחות את המדבר, אני רואה במראה האחורית שלט: "העיר העתיקה". 10 שניות ואני כבר בפרסה.

40,10, אין לי ביוגרפיה, רק סדרות מספרים.

תמונה

אבא שלי היה אספן, מהזן של הסוייחר היהודי, והאגדה מספרת שכשאמא ואבא גרו בבאר שבע, הוא גילה אפשרות מסחרית לא רעה: בשוק הבדואי הוא קנה שמלות בדואיות בקילו, ניקה וכיבס אותן בבית, ובמתפרות בעזה תפר מהן תיקים קטנים ואפודות שמכר לחנויות בוטיק בתל אביב במכירים מופקעים. מיזם עסקי אחד מיני עשרות, דווקא מן הרווחיים שבהם. מן ההון הקטן שצבר במיזמים המופרכים הללו פתח אחר כך את חנויות התכשיטים בקרדו בירושלים ובקיסריה העתיקה, אבל זה כבר רק כמה שנים אחר כך, כשעזב את ההנדסה, ואת הכור, ואת כיתן לטובת עיצוב תכשיטים משובצי זכוכיות ומטבעות רומים עתיקים.

בדרך לעוד החמצה השילוט לעיר העתיקה הוא טאוטולוגי, ומוביל אותי במעין טבעת אינסופית דרך אינספור וילות, לא עתיקות במיוחד, ואולי כמו בהארי פוטר צריך להגיע לרציף קסמים שייקח אותך לשם. דקות ארוכות אני נוסעת בעיר הרפאים, וגם waze בעצם לא יודעת, ואף אני אינני יודעת מה בדיוק אני מחפשת. העיר העתיקה מתחבאת מעיני ולבסוף, כצפוי, מתגלה כערימת שאריות.

september 2013 552

שממה. בקיוסק עושים לי שלום ושרים לי, משום מה, "שש עשרה מלאו לנער ולבו המה". ליבי הומה, בא לי להתמזרח, אני ממש טובה בזה אבל מתאפקת. 

זיקיות ענק בשדה בוקר

הדרך נראית לי כל כך ארוכה, השביל מתפתל ובורח אבל כבר אני בשדה בוקר, והערב יורד, ואיש נחמד במשרד הקבלה מסביר לי מסלולי טיול שאפתניים. החדר סגפני, פוער חלל לבן בין מיטת קומותיים לשתי מיטות יחיד שאני מקבצת לאחת, אפילו מקום תיאורטי למיטת תינוק ישנו כאן, והרי הם כאן: שלושת ילדי, משפחתי הנעדרת, זו שממנה אני מוכרחה לברוח.

הבדידות מוציאה ממני צווחת שמחה, ואז שוב הבהלה הזו ומצוקת ההימלטות ובכל זאת, אושר גדול על המרחב שנבצע מן הזמן הדחוס של האימהות, וקפה מן הקומקום החשמלי, וישיבה תיירותית בשאריות שקיעה על שפת הצוק ואף מבט מטה, אל התהום הנפערת תחתי.

september 2013 560

אבא שלי אהב לחפש אוצרות. כשהיה מנכ"ל החברה לפיתוח ים המלח הסתובב ברנו החבוטה שלו ברחבי מדבר יהודה, לאורך כביש ים המלח שאז עוד היה חף מבולענים, ותר בריכוז אחר מערות נסתרות לאורך המצוק. המשימה העיקרית היתה למצוא את המגילות הגנוזות ולצורך הגשמתה גוייסו גלאי מתכות וצוות חיפוש שכלל אותי, את אחי הבכור, את בת זוגו הגרמניה ומִרְיָם בתה הקטנה, ואת הכלבה החבוטה טופי. היינו יוצאים מדי שבת בבוקר, חמושים בסנדוויצ'ים בוואריים ובמעט מדי מים, חונים לצד הכביש הראשי בנקודה בה האמין אבא שיימצא האוצר, או המגילה, או לפחות מערת מסתור יהודית קדומה, מטפסים מעלה, ומִרְיָם, שאביה מת בקטנותה ונהגה לחפש אותו, כך האמנתי, בפסגות המדבר, נשרכת אחרינו עם טופי כמו דורותי קטנה בארץ עוץ.

מן המצוק אני ממשיכה לסיור לילי בשדה בוקר. תיירת חרוצה, אני חורשת כל שביל, מנסה לפענח את שפת הוילות המדברית שהורכבה במקום, מעשה אמן של הידמות לחומר החול המדברי עד כדי שאני תוהה אם אין מדובר בנסיון הסוואה. זיקיות הענק הללו שוקקות חיים בלילה החם, משפחות משפחות חוגגות את ערב החג. בשכונת הלגו המעוצבת למשעי על ידי משה ספדיה תחושת קהילה יש מאין. אני חושבת הרבה על אליטות, אליטיזם ושאר הטיות המילה. תוהה ממה מתפרנסים כאן כולם ומי הם בכלל יושבי הזיקיות והאם המקום הזה, תיאורטית, יכול היה להתאים גם לחמשתנו. על מדרכה בחושך אני יושבת ועושה מיני גוגל. כל ההסוואות האפשריות לא מצליחות להסתיר את האמת המרה: המדרשה היא סמי פיקציה, אתר אקדמי זניח למדי, ומלבד המכון לחקר המדבר הישגיה העיקריים מתמצים בתיכון לא רע ללימודי סביבה, ובית ספר יסודי אחד. לא מדובר אם כן באוקספורד של הנגב, כפי שמבטיח הסלוגן הבן-גוריוני. למרות זאת אני שוקעת בפנטזיה על חיי מדבר קהילתיים, ואולי היא בכלל ששלחה אותי לכאן, אקספלורציה של אישה אחת, חלוצה, שהגיעה מכפר סבא הרחוקה כדי לבדוק אם יש בארץ הזו איזה מקום שהלב יכול להתנחל בו.

חזרה לחדר. מקלט. במיטה אני שוקעת עם "המהגרים" של זבאלד, שכל הספרים שלו הם מסעות חיפושים אחר זכרונות שאינו זוכר. בלילה אני חולמת פחד גבהים נוראי.

download

אין מקום בארץ הזו שיש לי בו ארץ

בבוקר, בחדר האוכל של המדרשה אני מנסה להמשיך ולברר איך זה עובד כאן, שנת 2013, חור תחת במדבר, ומה זה אומר "קהילה". אני שמחה לגלות שמנהלת המשמרת המארחת אותי בחיוך רחב היא מתושבות המקום, הגיעה לפני שמונה שנים למצוא שקט ואנשים פשוטים, "עם אידיאלים"  וטוב לה, כן, טוב מאוד. קהילה אם כן, אני מציינת לעצמי בסיפוק, איש איש ממלא את תפקידו באופן שוויוני, אולי מצאתי מקום שאין בו הבדל בין דם לדם.  משפחות רועשות שסיימו לא מכבר את ארוחת הבוקר מקבלות את פני באולם הסעודה. הגעתי באיחור, וכעבור כמה דקות האולם מתרוקן ונותרים בו מלבדי רק עובד המטבח ופועלת הנקיון. מניין את? אני שואלת. מירוחם, היא עונה. ואתה, אדוני? מדימונה. מגיעים מוקדם בבוקר בהסעות.

מכורה שלי. ארץ נוי אביונה. אני מתגעגעת לקובנה של לאה גולדברג, לטרנופול של סבא שלמה שלי, לוינה של סבתא יהודית, לעולם פשוט יותר של אדונים ונתינים, שבו איאלץ להילחם על דרכי למעלה ולא להינמס מן המבט מטה. עייפתי מלהיות אדונת הארץ הזו.

עם תרמיל מאולתר, נעלי פלדיום אופנתיות שקניתי באמסטרדם וכובע שרכשתי לפני רגע בחנות רשות הטבע והגנים הרגליים מרגישות חזקות מתמיד ואני מתחילה לצעוד מן החניון שתחת המדרשה אל תוך המדבר. המדרשה כאילו הופקעה ממנו, על הגדרות המקיפות אותה, או שהוא הופקע ממנה, וכמו בסיום הצגה יומית את יוצאת החוצה, ממצמצת מן האור הפתאומי השורף את העיניים.

september 2013 580

7 שעות צעדתי. 2\1 קילומטר עד למאהל בדואי בן 120 שנה בו אשה בדואית יפה מאד משוחחת איתי על כאבי הגב שלה, 8 קילומטר הלוך לעין עקב, 13 איש נוספים שפגשתי בדרך, ועוד היתקלות בזוג מכרים מירושליים שנפשו במעיין עם חברים שמתגוררים בשדה בוקר, ואז 6 קילומטר חזור בצד דרך הג'יפים. הבהלתי ממקומו עדר יעלים גדול, שתיתי 2 בקבוקים של ליטר וחצי. 2\1, 6,18,8,7. מה יהיה.

המפגש עם שתי המשפחות במעיין מותיר אותי פוסט ציונית מתמיד. כולם מעריצים אותי על שהשארתי בבית שלושה ילדים לטובת טיול במדבר. אני מראיינת את המשפחה משדה בוקר על החיים במקום. לא אחזור על פרטי השיחה אבל אציין רק שהבעל עובד בסוכנות היהודית והאשה מלמדת פילאטיס. במקומות האלו תמיד יש המון מורות לפילאטיס ועובדי הסוכנות היהודית שעושים פילאטיס.

מכורה שלי, אביונה שלי. כבר אין מקום בארץ הזו שיש לי בו ארץ.

september 2013 582

בדרך חזרה כפות הרגליים הורגות אותי. כרגיל במצבי קיצון, אני חושבת קצת על השואה וקצת על ההיסטוריה בכלל. מנסה להיזכר מי זה שאמר שמדינת ישראל היא הגלות הטראגית ביותר של היהדות. למחרת בבוקר אני חוזרת לחדר האוכל בחצר בית הספר התיכון, חמושה במצלמה. אני מסכמת, ביני לבין עצמי: דימויי נוסטלגיה הם הפשוטים ביותר להעמדה, והקשים ביותר לפירוק.

september 2013 585

 

החמצות בין בן -גוריון לירוחם

אולי בגלל זה, אחרי שאני נפרדת מחדרי באכסניה, האוטו כמו עוצר מעצמו בצריף בן גוריון.

september 2013 590

במתחם הצריף, שהוא מוזיאון אור קולי מן הזן הסימולאקרי ביותר, חנות היד שניה עדיין סגורה, ובכלל אני לבדי לגמרי כאן ואף שהשלט מורה כי יש לשלם בכניסה אני חומקת פנימה באין רואים. אולי הפכתי שקופה.

september 2013 587

אינני אוכלת ואינני שותה. שקופה. אני אוספת אמיתות פשוטות, אסופות במרכאות הנמצאות שם, רק להחזיקן שלא תתפוגגנה, בשבילים המובילים אל מבני בונגלו כמו טרופיים ובתוכם סרטוני אימה מדובבים באנימצייה מפיו של בן גוריון הצעיר, הילד, המבוגר האיקוני עם הענני צמר- גפן בצדעיים.

הנה כאן, בכניסה לבונגלו השלישי: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו."

september 2013 594

את האור קולי אמנם נתנו בחינם אבל לביקור בצריף, במקדש, בקרש הקרשים, יש לשלם. איש מבוגר, בוודאי מגיע בכל בוקר מירוחם או דימונה גם הוא, דורש ממני במפגיע איזה סכום. אני לא מעיפה אפילו מבט, פן אשרף באש המאכלת, ופונה ליציאה. כך לא ראיתי את צריף בן גוריון. נרשמה החמצה רביעית. האיש מירוחם, או מדימונה, רואה אותו בכל יום מימי חייו ובוודאי התקדם כך, מוסרית, מאד.

שוב תאוצה, שוב המראה, ימינה לכביש 204 כי ירוחם בעצם די קרובה, קרובה מדי. בכניסה לעיירת הפיתוח מקלט מעוטר, וכאילו קו דמיוני, ולא רק של חברת ההיסעים המובילה עובדים מכאן לכאן במערב הפרוע הזה, כי אם של אמיתות קדושות שנטמעו עמוק על הציר הזה, מחבר בין המקום אותו עזבתי זה עתה לבין המקום אליו הגעתי עכשיו. בנגב ובמקלטים ובאסתטיקה ברוטליסטית ייבחן עם ישראל ואין ספק, זו שעת המבחן של הגיאוגרפיה המטאפיסית של הציונות. ענני צמר הגפן זעים באי נחת.

september 2013 603

ועכשיו מה? צפונה לערד, אבל אפילו waze מבין שבדרך יש דימונה, ושבדימונה, בה לא ביקרתי מאז שעזבנו אותה כשהייתי בת 4, אני חייבת לבקר. ביציאה מירוחם עוצרת, שוב, בצד הדרך, לכתוב איזו פתקה. כמעט נחנקת כשראש של שוטר דרומי מופיע פתאום, בשממה הזו, בשמשת החלון. הילדה הטובה שבי פותחת חלון, מבררת אם אמת או היה זה חלום רע. רק לראות שהכל בסדר, אומר הכובע והשפם. בסדר, בסדר, אני ממלמלת, רק להתקשר, הנייד, שלא לדבר בנסיעה. אם כך, הכל בסדר, אומר השפם. בטח, מצויין, אומרת ילדה טובה.

 

דימונה, החמצה גרעינית ומלאות ההווייה במפעל הטקסטיל הנטוש

דימונה מתגלה כמו פאטה מורגנה בקצה המדבר, אפופה אד, ואולי אינה שם, ורק אצלי היא מתקיימת, בתיאטרון הזיכרון, על ארובותיה הגדולות ומבני הבטון המתפוררים המקיפים את מבואותיה ואולי סתם סיפרו לי סיפורים, כדי שאוכל תמיד לשלוף, בפטפוטים תל אביביים על כוס של בירה שאני, אני נולדתי בבאר שבע וגדלתי בדימונה (עד גיל 4 אני משמיטה בנסיבות הללו, ואחר כך 15 שנים ברמת השרון משמיטה, משמיטה). ולאן אלך כאן עכשיו, ואני בת 38, בהזיית הבטון היפה הזו, כי תיכף ומיד אני אוהבת את המקום הזה, אוהבת נורא, ומה יופיע לפני על במת הזכרון הזו ואם באמת האדם הוא תבנית נוף מולדתו, הרי שכאן ממש חייב להתרחש איזה דבר, אולי משהו שיחלץ אותי מן האמנזיה המשונה שאני מתקיימת בתוכה, כבר שנים, בלי זכרונות ילדות, בלי הבזקים, בלי שמות, בלי פנים, בלי ילדות בכלל בעצם. 38,15,4.

אני, הרי, מכירה את המקום הזה, ושם בוודאי התקיימה מלאות שלמה, קצת לפני שעולמנו התרסק לפרגמנטים של גירושים מלוכלכים. בתחנת הדלק בכניסה לעיר אני עוצרת ומתקשרת לאמא. גרנו, היא אומרת, בשיכון לדוגמא, בבית הראשון שליד בניין השיכונים. בבית הקפה ילדים טובים דימונה מדברים על הבילוי בפורום בליל אמש ואני מצטרפת אליהם לקפה. שיכון לדוגמא? אחד מהם גר שם ממש. אני מקבלת שם של רחוב ו waze יודע בדיוק למה התכוונתי.

כור מחצבתי

אבל באוטו אני נזכרת ששכחתי מהכור. waze לא יודע לאן אני חותרת. נזכרת שאומרים "הקריה למחקר גרעיני", אבל אז  waze מתחרפנת לגמרי. עוד רגע ותגיע משטרה צבאית, או שמעון פרס בכבודו ובעצמו. היום הזה קצר, ואני רושמת החמצה חמישית.

אמא ואבא נפגשו בכור. מכורה שלי. אבא היה מנהל ייצור בפס של הדלק הגרעיני, כמדומני, ואמא היתה חיילת. לשניהם קראו יואלי. המפקד יואלי זימן איפה את החיילת יואלי למשרדו. יואלי נשבתה בקסמו של יואלי. היואלים התחתנו די מהר, "בתאוצת האהבה", אולי ממש בהשראת התאוצה הסוחפת שעמדה מאחורי חזיון הקמתו של הכור הגרעיני.  כך מתחילים סיפורים שסופם להיכשל.

הוא יועד להיות מהנדס, לא רק על ידי אמו, שהחיים לא האירו לה פנים כשננטשה על ידי בעלה המפקד הגדול בהגנה ממש באמצע מלחמת 48, אלא גם כי היה לו כשרון מיוחד להבין תהליכי ייצור ותשוקה לפענח אותם. בהקלטה ישנה שנמצאה לא מזמן הוא מספר בקולו לאחי ולי כמה סבל כשנתקל באבטלה הסמויה, בשנותיו הראשונות כמהנדס יצור במפעלים של ההסתדרות ושל מפאי, ואיך הזדעזע לראות שהעובדים מבלים את מרבית זמנם בשתיית תה, הכנתו, או שיחות אודותיו. הוא הרגיש שהיצירתיות שלו חומקת ממנו ושאינו יכול לחיות את החיים הללו שייעדה לו אמו. אני חושבת שבכיתן דימונה, כשהיה מהנדס הייצור של פס האריגה, גילה את עצמו כאמן.

האוטו מגיע כמו מעצמו למפעל כיתן דימונה הנטוש.

  september 2013 613

ועכשיו אני במסדרון הלבן הזה, הנפלא הזה, הולכת ספק רצה, הלב שלי דופק כמו אלף מכונות, זה לא המסדרון הלבן המפורסם בדרך לאינסוף כי אם תוככי מפעל כיתן דימונה הנטוש שנסגר והושבת לא מכבר ואת הפלא הזה אני רואה, בהחבא כמעט, למרות שאסור ממש, רק בזכות שאני כזו ילדה טובה טובה, וכשעברתי על פני המפעל, בדרך לשיכון לדוגמא, וראיתיו ונסחפתי לפנות ימינה, ואז ישר, ולחנות מול השער הגדול, וניגשתי אל השומר לספר לו שאחרי שעבד בכור היה אבי למהנדס הייצור של כיתן דימונה, הוא נתן לי להיכנס בשער אפילו שאסור. ממש כאן, היכן (שסיפר לי השומר) שארבעים אוטובוסים מרחבי הנגב היו עוצרים בכל בוקר ופורקים מאות פועלים, שארגו וטוו בשמחה ובייזע את בדי ישראל, בעמדה היקרה ביותר לפועל שהולידה כלכלת בתי החרושת הישראלית, שהולידה, בסופו של דבר, את כשלונה הקולוסאלי של תעשיית הטקסטיל הישראלית, ממש כאן אני עומדת.

september 2013 618

אולי הכרתי אותו, אומר ניסו השומר, יואלי את אומרת? מה איתו היום?  הוא מת. תיתן לי להיכנס? אסור, אסור, מצטער, באמת שאסור. אנחנו נפרדים בקירבה גדולה, כזו שמתאפשרת רק בין זרים. אבל פתאום הוא קורא לי לשוב על עקבותי. בואי, תעשי את זה מהר, שאף אחד לא יראה אותך נכנסת, שטח סגור. שם לא רחוק נמצא אולם האריגה.

עולה ויורדת בגרמי מדרגות, בשקט הלבן, הבהיר, האילם, של מפלצת ייצור דוממת. הכל כמו קפא על מקומו, והיא יפהיפיה, זו הנרדמת, ואושר אדיר מציף אותי באולם הטוויה הקטן, בין גלילי נייר יתומים לשלטי הכוונה משנות השבעים, פונט כחלחל על לוחות עץ לבנים, ואני, מה אני, אני  נופלת מגובה רב, או אולי נוסקת, היישר אל אולם האריגה הפעור בלבו של המבנה.

אין מילים לתאר את היופי. אני. הייתי. פה. כבר.

ידעתי שדאוס אקס מכינה!

september 2013 611

אולם האריגה: מחשבה פועמת כמו בוכנה- בגלל זה אני אוהבת מכונות כל כך. 

הווייה ושלפוחית מלאות במרכז המסחרי

מישהו, דובר עברית-רוסית, עובר מאחורי פתאום ואני נבהלת, ושואל בתמהון מה אני מחפשת פה ואני לא עונה, פשוט מסתובבת ובורחת משם, חזרה אל המסדרון הלבן, חזרה אל ניסו השומר המתוק, חזרה לאוטו ונושמת.

והאוטו מזנק, שוב, לשיכון לדוגמא, ואני מוצאת אותו די בקלות ומחנה את האוטו על כביש ראשי, מול הפיצה, ויש לי נורא פיפי, אבל אני מתביישת להיכנס לפיצה, ומסתובבת קצת זמן בין בתים ראשונים בשורה, אבל לא ליד בניין שיכונים, ויודעת שזה לא זה, ועוד טלפון לאמא, ועוד כמה משעולים והנה אני מוצאת את עצמי פתאום בלבו של מרכז מסחרי קטן, בתוך השכונה. כל כך אני אוהבת מרכזים מסחריים קטנים.

הנה היא, מלאות ההוויה: 

september 2013 633

לצד המרכז המסחרי בניין שיכונים וצמודה לו שורת בתים נמוכים שפעם, בראשית שנות השבעים, גרו בה אשכנזים טובים מירושליים שהממשלה הביאה לדימונה כדי להקים בה מערכת חינוך ראויה, ואולי עשר שנים המיזם הזה הצליח, עד שקמו רובם ועזבו בבת אחת לרמת השרון, שם הקימו, איך לא, מערכת חינוך ראויה.

והנה הבית בו גרנו. אני יודעת שמצאתי. על הספסל מולו אני חושבת שבנות חזקות בלהתאפק בפיפי. זה אולי הזכרון הגופני הכי חזק של בנות מהילדות- את תחושת היש-לי-פיפי-עוד-שניה-בורח-לי. 

הייתי רוצה שיצאו אלי בעלי הבית ואספר להם את סיפור חיי.

september 2013 637

כשאני רואה אישה מתקרבת אל השער של הבית הסמוך עם סלי קניות בידיה אני מתרוממת ומצלמת את הבית במופגן. רוצה שהיא תראה אותי מרחרחת. אני חייבת לספר למישהו שגרתי כאן פעם. יש אינטונציה ישראלית כזו, ששמורה בדרך כלל לתור בקופת חולים, של אנשים שכבר לקחו להם את הבית פעם אחת, לפחות בתיאוריה, וככה בדיוק היא פונה אלי, ס ל י ח ה, למה את מצלמת, ואני, כאילו לא תכננתי הכל במדוייק, אומרת אה, פשוט גרתי פה פעם, כשהייתי ילדה. ועכשיו, כשהיא אמורה להסב את הטון לכזה השמור לילדות במצוקה, היא דווקא נהיית חשדנית עוד יותר ושואלת כן, איזה משפחה? יואלי, אני אומרת, אבא שלי עבד בכיתן. בטח, היא מתרככת, אני זוכרת. היה איש טוב, גבוה. כן, כן, אני אומרת, גבוה מאד! ומה איתו היום, היא שואלת? הוא מת. חבל, חבל, באמת שהיה איש טוב. תימני, נסע אחר כך לעבוד באילת, איש נהדר.

לא, לא תימני, יקה. לא אילת, אני רוצה לומר, בעצם אפילו לא נהדר, אבל היא כבר נעלמת פנימה עם הסלים ולא מציעה להתלוות אלי לדפוק בדלת השכנים, לראות את הבית, להעלות זכרונות.

דימויי נוסטלגיה הם הקשים ביותר לפירוק. לעת עתה אני אפילו לא מנסה.

september 2013 639

 

ערד: מהכאב הכי גדול אני נבנה

כשאני נוסעת משם, אני מעיפה מבט אחרון בדימונה שלי. עיר פלאים. יש בך את הבית-חרושת הכי יפה בעולם.

באחת הנסיעות הרבות לערד, כשגר שם עם הגרמנייה, אבא דקלם לי מן הזכרון שיר שכתב לפני הרבה הרבה שנים. היה לו כשרון מיוחד להדגיש, כמו שחקן מיומן, כל מילה בנפרד כאילו היתה החשובה ביותר במשפט. שנים אחר כך למדתי שזוהי טכניקה מקובלת בתיאטרון, כאמצעי לעורר הקשבה מרוכזת של קהל. אינטנסיביות של משמעות. לאבא היה את זה באופן טבעי. אנשים הקשיבו לו, דבריו נראו חשובים ונזכרו ככאלה. לשיר קראו "פרח נר הלילה" אבל את מילותיו איני זוכרת. עם זאת, אני זוכרת היטב את ההקראה וגם את תחושת הצער העמוקה, שלא הבנתי לאשורה, שנלוותה לה.

כשאני נכנסת לערד, בשעת צהריים מאוחרת, אני כבר מרגישה כמו קאובואית מנוסה שמפלחת את כבישי המדבר. בתום שלושת הימים הללו נדמה שהרכב, מטונף כדבעי, כבר התאים עצמו למידות הנפש שלי, שהתחזקה מעט. אני יכולה לדמיין את עצמי, מובחנת, נפרדת מהחמישיה שהפכתי להיות בשנים האחרונות, נוטפות החלב. הייתי יכולה לגלוש כך לתוך הנצח.

כשהייתי נוסעת לבקר את אבא באמסטרדם, אחרי שהתמוטטו עסקיו בישראל ונשרפה נשמתו ועזב לעשרים שנה מרירות בהן לא ביקר פה אפילו פעם אחת, הייתי מביאה לו בכל פעם דבר מה מוזר אחר מן הדברים שהשאיר אחריו: ויטראז'ים כנסייתיים שאסף במהלך השנים, זכוכיות מנופחות ממזרח ירושלים אותן מכר בחנות הקטנה שפתח שם, ואפילו קקטוסים עתיקים, ארוזים היטב בקרטונים שלא נעלמו מעיני המוכסים ההולנדים, ושאותם נאלצתי לפתוח במבוכה בדוכן המכס ולמלמל: אבא שלי גידל בישראל קקטוסים, in the desert, הוא ביקש שאביא לו כמה מהם.

בערד אני מחפשת את הסטודיו לויטראז' של החברה הגרמניה, שהיה מוצב, מתישהו בסוף שנות השמונים, באזור שהוסב לחללי אמנות. אני מופתעת כמה מהר אני מוצאת אותו, ועוד יותר מופתעת מן השקרים הפסיכולוגיסטים החמודים המצויירים על חזיתו.

september 2013 643

הסטודיו, מתחוור, הפך ברבות הזמן, ועם התרוקנותה של העיר מכל יומרה אמנותית, או אמנים, למרכז העירוני לטיפול בהתמכרויות.

september 2013 647

 לידו מוזיאון ערד, נטוש כמו החלומות שליוו את העיר באותן השנים. עמוס עוז, תיירות מגרמניה, אליטות ישנות עם סנדלים תנ"כיים שמקשיבים ללאונרד כהן על ספה מכוסה ברקמה מסיני.

september 2013 645

קל מאד להיסחף לתחושה הזו של טיול שורשים. אולי בכל זאת יש לי זכרון. אני גולשת הלאה לחיפוש אחר הבית שגר בו עם הגרמניה ומחפשת את רחוב נוף. מתקשרת לאחי ומבקשת הכוונה. מן הבית ההוא, בקצה העיר, על שפת המדבר, שהייתי מבקרת בו לעיתים בסופי שבוע, ניתן היה לרדת מן החצר האחורית ישר אל המדבר ולדמיין שאת נופלת לים המלח. אני עוברת בית בית ברחוב נוף, מנסה לגייס את כל האינטואיציה שיש לי, שהיא התחליף לזכרון, כדי למצוא אותו. שום דבר לא נראה כמו תחושת הבית ההוא ואני מתחילה במעשי רמייה קטנים, גם הם תחליף מגוייס. אני מוצאת בית אחד, מוסתר על ידי גדר לבנה ומאחוריה מציץ קקטוס עבה וגבוה. הנה הן, שאריות החממה! אני מחליטה שזהו הבית, מטפסת על גדר הבית שמולו, ומציצה.

september 2013 656

כמה דקות כאלו, של הישענות נעימה לאחור והתמזגות בשכנוע עצמי עמוק, מסתיימות בלא כלום. אני לא נזכרת בדבר, מלבד, אולי, במה שבמילא מספרות מעט התמונות באלבום מן השנים האלו. אני, בביקיני אדום עם תמונת מיקימאוס על כל שד קטנטן, קוראת ספר על כסא נוח בחצר ואבא מצלם אותי פתאום ואני נבוכה. ברזלים נוצצים בשיניים לבנות. אני עם עוד כמה חברים, לבד בבית בערד, בני 14, פסטיבל ערד, הם יורדים בריצה אל הואדי ומצלמים במצלמת ניקון ישנה. הם מצלמים עוד ועוד ואני צופה בהם מקצה הצוק וחושבת: איזה טיפשים, במקום להיות במדבר הם מצלמים אותו. יפנים.

היה דבר-מה חם מאוד בבית הזה. התבשלו בו מרקים סמיכים, ושפצ'לה מגרמניה. המיטות כוסו בפוך.

דבר לא קורה. זה לא הבית הזה. בקצה הרחוב אני עוצרת לשבת על ספסל.

september 2013 652

ונוסעת עוד קצת, לרחוב הסמוך, ורואה את החורבה הזו. זה הבית.

september 2013 657

האדמה באמת זרועה שאריות קקטוסים ישנים. באמת באמת היה לי אבא. הנה הן, שאריות חייו, שלא רק אני, אלא אף אחד אחר לא זוכר. לא, לא תימני, יקה.

קצת כמו במסע שורשים לפולין, זה הורס אותך לגלות כמה קל להשאיר עקבות בנוף. דבר מה שניטע, אפילו בהיסח הדעת, בור שנחפר, חומצה שנשפכה על קבר המוני אגב ניקוי חפוז, לכל אלה נטייה מוגזמת להישאר חקוקים בנצח הזמני של קירות, אדמות וחצרות.

בבית דממה. נראה נטוש. אני מקיפה את הסורגים המקיפים אותו מכל עבריו ומציצה אל החצר האחורית דרך חרך בקרשי עץ מתמוטטים. מצמידה את האף לקרשים ופתאום נביחות אימים מן החלון שהיה פעם, אני נזכרת עכשיו, חלון המטבח. יש כלב נורא בתוך הבית ואולי אנשים רעים עוד יותר מסתתרים שם בפנים. בכוחות אחרונים אני מזנקת אל האוטו. גמרתי פה.

לפני שקיעה אני ממהרת להספיק לטיילת של ערד. שנים היה לי בראש שאבא שלי היה שותף לבנייתה. אני מגלה, על פי השלטים, שזה לא נכון והיא נבנתה הרבה לפני שהיה שם.

אזור המלונות שקט, נטוש, הרבה אוויר צח שאיש אינו נושם אותו.

september 2013 697

טיילת תומרקין.

september 2013 671

לא זכרתי כמה זה יפה.

september 2013 673

וכמה גבוה, וצוקי כל זה, מעל ים המלח.

september 2013 676

אני מניחה שאם היה נשאל, תומרקין היה מסכים שאטפס על הפסל הבודד ואפילו שמח מאד.

מטפסת על הפסל, מתיישבת על קצה קצהו, מחניקה את פחד הגבהים מול מדבר יהודה שלי, ומצטלמת, "למזכרת". אין לי שום מספרים בראש.

september 2013 692

זבאלד מחכה לי באוטו ואני לוקחת אותו איתי למרכז המסחרי של ערד. כל כך אני אוהבת מרכזים מסחריים של מקומות קטנים. 

september 2013 623

 

אפילוג רוסי באמהרית בפיצה טוקיו 

מתיישבת בפיצה טוקיו. שלושים שנה חלפו והיא עדיין המקום הכי יציב כאן. איפה עוד ניתן בישראל להשיג פיצה מעוטרת בהר של פטריות משומרות מקופסה ועליהן גבעת גבינה צהובה נדיבה. זה טעים כל כך.

אני פותחת את "המהגרים" בעמוד המסיים את הסיפור השלישי ומגיעה אל המשפט המסכם הבא, של המספר הקורא מתוך יומנו, לכאורה, של אמברוז אדלוורת, המהגר הגרמני:

"העלאת זכרונות, הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעיתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב למטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמיים".

 september 2013 702

**********************

אני משוחחת עם בעל הבית של פיצה טוקיו. נדמה לי שאני זוכרת אותו מאז, בשנים שהמרכז המסחרי הקטן היה צר מלהכיל את כל המבלים בו. כעת, אל מול המזרקה החדשה שנחנכה לא מכבר, הוא מספר לי על התקוות הגדולות, על עיר הבה"דים שתביא אלפים לדרום, על צמיחה איטית, אך עקבית, במחירי הדירות שצנחו. תיאטרון הבימה יציג באולם הקולנוע הישן.

הכיכר מוקפת סוכנויות תיווך נדל"ן קטנות והמודעות מפורסמות ברוסית, אנגלית ואפילו אמהרית. נוכל למכור את הבית בכפר סבא ולקנות לנו פה בית ישן על קצה הנוף. הרי זו ארץ חדשה. ארץ של מהגרים. אני חושבת: למרות הבלונד הרוסי הבוהק, ואולי בזכותו, או בזכות שחור פניהם של מהגרי אתיופיה, זו ארץ לא אשכנזית בעליל והמשפטים המכוננים של בן גוריון, ההוא מקרש הקרשים, לא מתכוננים בה.

אולי פה אני יכולה למצוא לי ארץ. ארץ נוי אביונה. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s