חזון של פלורנס בת שש-עשרה

2 בינואר 1992. אני בת 16. אני מאוהבת. הוא מאושפז במחלקת הנפש בהדסה. אני חושבת שלב פראי הוא לא רק סרט. שלג כבד בירושלים. בגרביוני תחרה שחורים, נעלי עקב וחצאית מיני אני עולה לרכבת. הרכבת מפוצצת, משפחות שלמות מתבצרות בשירותים. הנסיעה מצחיקה ואורכת כחמש שעות. כשאנחנו מגיעים לירושלים מתבהר שאין תחבורה ציבורית. נהג מונית רחום, אולי אבא לילדה כמוני, מסכים לקחת אותי להדסה המושלגת. אני והמשוגע מצדנו מתבצרים בחדר האשפוז וכשאנחנו מתעוררים בערב מסתבר שהדסה נצורה. הוא מצייר אותי. אני נשארת יומיים. אני כותבת שיר ביומן הורוד:

חזון של פלורנס נייטינגל

בין שמיכות רכות
בית החולים סובב שבעה קירות
בין האלמנות
אני במיטתו, גרבי משי על הקונסטרוקציה
המפוארת של הווילונות.
רגל אחת בתקרה
שנייה מטיילת.
את המצח הרך
ללטף ולקלף ולבסס השערות
בין שבעה קירות
פלורנס מורידה שערות
בכותונת אדומה וממול
מונה ליזה.
רגל אחת בתקרה
שנייה מטיילת.
אסור לדבר בחושך
ולא להפר את הדממה
בין שבעה קירות
פלורנס מצאה מקומה.
היא בתוך הגבר שלה
שמוציא יללה אחרונה.
רגל אחת בתקרה
שנייה מטיילת.
יד חמה אולי מושטת
פלורנס מייד מחבקת
רטייה קרה על מצח לוהט
וכעת אפשר להתפשט,
לשחרר.

רגל אחת בתקרה

השנייה במקומה.

IMG_20180110_110715058
ציור לא גמור, טושים ואקריליק, המשוגע, 1992
image
עמוד שער, יומן, 1992