הקהל אומר

אני לא יודעת איזו מין כתיבה יש לי. השאלה הזו העסיקה אותי יותר מדי שנים ומנעה ממני לכתוב. כשאני כותבת יש לי יותר מדי קהל. יש לי כל כך הרבה קהל והוא מורכב מכל כך הרבה ניגודים עד שאיני יכולה לכתוב. למשל הקהל שאומר לי כרגע שכתיבה על לבטי הכתיבה היא בחירה מעצבנת, ילדותית. גרועה במיוחד. נשית מדי. מדוע כה גרועה? כיוון שהיא שחוקה. כל אחד בקהל יודע את זה. והקהל אומר לי: הכי גרוע זה קלישאות. זה עושה אותנו עצובים.

הקהל אומר לי: על מנת לכתוב, עלייך להיפרד ממני. 

הקהל אומר לי: הקשיבי למוסיקה של המילים כי אצלך היא עיקר. 

הקהל אומר לי: אין לך תחביר מרוב ששמעת את המשפטים שגמגמנו.

הקהל אומר לי: אין לך דמיון מרוב קהל. 

 בחרתי קהל נורא אליטיסטי. אליטות ישנות, עם דעות מנומקות. אני בוחרת אותם לאט אבל כשזה נתפס זה נתפס: בספרים, בפייסבוק, במאמרי הדעה, בשיעורים באוניברסיטה. אמי ואבי. מורותיי. בני העיר. תמיד הם באים, למרות הדעות המוצקות. יש לי פרופסור אחד שהוא בקהל כבר מעל עשרים שנה. הוא קורא כל מה שאני כותבת ומגיב רע מאוד. הוא טוען שאני שכחתי את כל החומר. 

ישנו הקהל המאוהב. זה קהל גדול מאוד, צובע על השער. מה מאוהב, מעריץ, סוגד, חולה על, טחון טחון, זה קהל שמרוב כפיים אין לו ידיים, רק גוף אחד מתנפנף של עשר אצבעות כמו מניפה. הקהל המאוהב תמיד מאוכזב. אני לא מתמסרת. לפעמים מרוב כפכופים יוצאים לו צקצוקים, מהידיים, כמו גליצ'ים כשניסו לתפוס אותי במים. זה קהל של חרוזים. לקהל המאוהב קשה כשאני נפרצת. פעם חירבנתי במרכז רחבה במסיבת אהבה. יצא לי המון המון קקי במכנסיים והכל התלכלך. מאז הקהל המאוהב קצת התרחק ממני, וגם מחריזה. 

יש את הקהל שיודע יותר. הקהל החכם הוא קהל רשע ואיום ונורא. הוא יודע משהו חשוב, מרכזי, עיקרי אפילו, שאותו אני לא מבינה. הקהל היודע יודע שאני מפספסת תמיד את עיקר העניין. העניינים חומקים ממני. אני כנראה ממציאה את כל מה שנדמה שאני יודעת. הקהל שיודע יודע שאני חיה בתוך עלילה. הוא יודע שאני מתחזה. הוא יודע שמבחינה אשכנזית אני באה ממעמד טוב משלו, אבל לא השכלתי לפרוח. נקסט. יכולתי לדעת יותר. אכזבתי את הקהל שיודע יותר.  הקהל שיודע יותר משתמש במחוות חמות, שואף אותך מלוא הריאות אוויר, נושף לאט, ממלא את האוויר בלחות, כמו משקע של נתרן שוקע בריאות, כך המילים של הקהל שיודע יותר חולפות מעלי, בתוכי, אני לא מבינה אותן, הן מתפרקות ושוקעות אותיות אותיות בתוך הגרון שלי, כמו סיד.    

וישנו הקהל הרחום. בניגוד לקהל המאוהב, שמאוהב כי הוא אדיוט שמרחם רק על עצמו ועל כך שנכזב, אף פעם לא עלי (אפילו לא אחרי האפיזודה המביכה עם הקקי!), הרי שהקהל הרחום הוא קהל מבריק ביותר. קהל עליון. מצד אחד, זה קהל שמבין שיש בי משהו שאין באף אחת אחרת. מכאן שציפה ממני לגדולות. היו רגעים שזה כמעט קרה. נגיד, כמעט דוקטורט. כמעט חשפנית במועדון הבורסה שקוראת אבלאר ואלואיז. מאידך, כל מה שהקהל הרחום קורא ממני הוא פשוט יומרני. פשוט פשוט. הקהל הרחום הוא הקהל המתנשא מכל, הוא היה רוצה נורא לאהוב את זה. ובמידה מסויימת זה כך. היא נהדרת כל כך, גליה זו. אבל כל הקטע בין הגבוה לנמוך לא מתחבר לו. הקהל הרחום אוהב לאהוב אותי כשאני כותבת על מין. זה נושא לשיחת חברים, יושבים עכשיו פרופסורים צוחקים בבית הקפה ופתאום התרגשות באוויר כשאגמון המזוקן מעם ישראל מגניב ככה: קראתם את יואלי על מין? הקהל הרחום אוהב אינטלקטואליות שכותבות על מין. אבל כשהקהל הרחום קורא את מה שאני כותבת שלא על מין הוא מרגיש מבוזה, כלומר בשבילי, וזה עושה אותו עצוב ולבו נכמר, חושב לעצמו: היתה נשארת במין. הקהל הרחום מקליד לייק רחמים, כדי שלא אגלה את הסוד בעצמי. הקהל הרחום הוא קהל מוסרי. הוא בז לבזות. הוא מעדיף אתיקה על פני חרבון הפואטיקה.

הקהל אומר לי: אני לא יכול יותר לכונן אותך במבט. 

הקהל אומר לי: יש נקודה שחורה במרכז הדף שלך.

הקהל אומר לי: הנקודה השחורה במרכז הדף שלך מסתירה את כל האותיות. 

הקהל אומר לי: הדף שלך שחור כולו מרוב נקודה שחורה. 

אומר: מה שרואים אחרון רואים ראשון

אומר: קראי קצת לקאן ולכי לישון

אז אני ישנה, אבל ליבי ער 

תגובה אחת בנושא “הקהל אומר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s