מן המראה האחורית

אני נזכרת בו כעת עכשיו חזק
במתיקותו שלא היה גבול לבשרה.
ממה פחדתי?

חָיֶה, חָיֶה, חייך בכפות ידיי

כעת עכשיו חזק
צופה בו
מחלון המכונית בקניון

הוא בן חמש עשרה,

ניבט במראה האחורית
אליפטי

ארוך,
שרוך,
חי!


איך שרדנו ילד
גם את הרוצחת
גם אותה תפרחת
שניקדה את טוּב מבוך גופך
שהתגפף בטוב ליבי,
ליבי ליבי
(בית היולדות מאיר עליך אור)
נשפך מרוב אהבה
זה ליבי ששפך מן הגוף את הדם
פימפם אותך ממני
גופך גופי
אתה נוטף, שביר
ברגע בו לא יודעים אם דם או אדם
אל עולם

לח, כל כך חם

גופך גופי

באור הבוקר של חיינו כך

אחח. אחחח. אך

בלילה אתה לא נח

חדרך כמו רפסודה בחושך

שבעים בתולות באות אלי

הן לא טובות

הן לוחשות

את שמו של בני הן רוקמות

על וילונות העור שלי

הלוחש בדיוק:

מות ימות.

מות ימות, מותימות, כמו יתמות

כמו אינות, אין אונות,

היתה עוקרת ליבה מרוב שזה כואב
לה, לי
בני בני

מי ייתן מותי אני תחתך בני

מילים עושות לה תחבולות מילים
רעות! רעות ונבלות!

שפת אורקל! שפת בדיה!

***

הרפי כעת, נשמי
האטי.
בבוקר
אור יישפך מווילון
החלום שלו אליך לחלום

אמצי עלילת היפוכו של דבר.
התחביר מאד אקוטי
ולעצמי (אני האם) לוחשת:
מותי את, זו את תמותי.

מותי תמותי. מותי תמותי. מותי תמותי, בני בני חָיֶה

***

מן המראה האחורית כעת יפה תואר

טרי וגולש כאיל מן האוטו והלאה

ליבי השפוך נאסף

אמיתי, מיתי

מותך ומותי

אליפטים עכשיו
כעת רך