מן המראה האחורית

אני נזכרת בו כעת עכשיו חזק
במתיקותו שלא היה גבול לבשרה.
ממה פחדתי?
פחדתי להמית. יש וודאי רוצח. המוות היה בפנים,  בילדות, ברגש האשם למפרע, אני פורמת, אינני טווה, טרם אתאחה כבר אתפורר (שלא להתאכזב יש לאכזב) זה הרצח שהיא, האם, אני, תבצע, ביצעה, היכולת להרוס הכל, הכח הזה שלה באמת קשה כל כך לשאת, זה מפעם ו

האיסור לקלקל ואיתו התשוקה לקלקל,  להציל כדי לא לטבוע, לתפור את אי הסדר, להיות עצמי אי הסדר, לרקום אותו אל הרחם, נשאתי  את האשמה שהיא, האם, תישא, נושאת, על הקלקול, לו יכלה היתה עוקרת את ליבה מרוב כמה שזה הכאיב

לה

ללדת
או
להחדיר חזרה

(כאילו האיבר הוא רק תינוק שחוזר חלילה).

אבל כעת עכשיו חזק
צופה בו
מחלון המכונית בקניון הוא

בן חמש עשרה
אליפטי ניבט במראה האחורית
ארוך
שרוך
חי!


איך ששרדנו ילד
את הרוצחת
גם אותה תפרחת
שניקדה את טוב מבוך גופך
המתגפף בטוב ליבי,
ליבי ליבי
(בית היולדות מאיר עליך אור)
נשפך מרוב אהבה
זה ליבי ששפך מן הגוף את הדם,
פימפם אותך ממני,
גופך גופי
אתה נוטף, שביר,
רגע בו לא יודעים אם דם או אדם
אל עולם

ואז



בבית
בחום
אחיזה
נתפסת
בו
ולא נפרדת עוד
לנצח רחמים והבית כל כך

לח, כל כך לח

הבית חם מאד גופך גופי

בערב כך,

בין גוף לגוף שוחים בחושך מן הרחם והלאה

בלילה מפתח דלתך כמו רפסודה להיטלטל בה

שבעים בתולות באות אלי
הן לא טובות
הן לוחשות
הן בוכות על הילדים
מתחננות
שאציל
(ביידיש, בשפות אם!)
מספרות על טירופים
שלא יעלו על הדעת
את שומעת
משתוללות ממש
ו..רוקמות.
את שמו של בני הן רוקמות
על וילונות העור שלי

זה הלך והצטלק ונדלק והתקמט ואל תשאל מה שהיה שם אל

תשאל.

הפסיעה אל החדר החם, המיחם,
החשוך, הניחם, הנתחם באימת
הנלחש בדיוק:


מות ימות

מות ימות, מותימות, כמו יתמות
כמו אינות, אין אונות, היתה עוקרת ליבה מרוב שזה כואב
לה, לי

בני בני מי ייתן מותי אני תחתך בני


מילים עושות לה תחבולות מילים
רעות! רעות ונבלות!
שפת אורקל?
שפת בדיה?


הרפי
האטי
בבוקר
אור יישפך על הווילון
מן החלום שלו אליך לחלום


בלעי עלילת היפוכו של דבר
התחביר אינו אקוטי.
ולעצמי (אני האם) לוחשת:
מותי את, זו את תמותי.

מותי תמותי. מותי תמותי. מותי תמותי,

בני בני חייה

מן המראה האחורית כעת

יפה תואר

בשלווה אתה גולש מן האוטו אליפטי
ארוך
שרוך

ניצלנו

כחולמים היינו

חי, חיה, חייתי, חיינו!

ליבי ליבי

ליבי
השפוך נאסף
אליפטי עכשיו
כעת רך

(ואני הייתי עץ השדה
כפות אלי בשורשי השורש
יונק אותי בן גליה
תושבי גליה שותים
מן העבותות)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s