אמסטרדם

החבר הראשון שלי באמסטרדם היה השריף של אזור הקופישופס ברובע החלונות האדומים. הנק קראו לו הוא שלט על קו ייבוא החשיש ממרוקו והיה ב- Hells Angels והיה לו הארלי ענק ושחור שעליו הוא לקח אותי לטיול בכפרי דייגים. אכלנו צלופחים. היכרנו כשהייתי לקוחה קבועה בקופי שופ שלו, המוצלח מכולם, ממש על התעלה מתחת לבית, בת שש עשרה וחצי, חדשה בעיר ובעולם. היינו יושבות שם, חגית חברתי שבאה לבקר ואני, מגלות בחדווה ובצחקוקים שאם שותים שלוק קולה עם שאכטה קאמל יוצא טעם של חשיש. הוא היה בן 45, גבוה ורזה, צרכן קוקאין, טוב לב ועדין אלי הרבה יותר מן המצופה, פדופיל כמו שעוד ניתן היה להיות בשנות התשעים, שכמו אהב וכיבד את היַּלְדוּת שהייתי שרויה בה, לפחות במובן ששמר עלי מפני הקוק, מעולם לא הציע לי להצטרף אליו, והעניק לי תענוגות מטופשים כמו לספור חבילות של כסף מזומן על מיטת המים הזוגית בדירתו שהיה בה פאר מפוקפק של מי שהיום הוא עשיר ומחר הוא בכלא. היו רמזי סיפורים על עינויים בדרום אמריקה, ומאסר, לא ירדנו לפרטים ביוגרפים. שתינו דרינקים בבתי הזונות המהודרים של העיר. הזונות אהבו אותו ואני אהבתי אותן.

עשינו סקס רגיל למדי. הוא היה קצת זקן אפילו עבורי, אבל היה משהו נשי בשבילי בזקנה הזו, רך ופגיע שאהבתי. הוא לא היה נימול. ידעתי מעט מאד על מין והוא, התאימה לו, אני חושבת, להומואיות הזו של הגבר הזקן בעיני- נערה מעט גמלונית עם כוס מבוייש כזה, אבל חזקה ואמיצה, כמו גבר, נערה הומו. כשנרדמתי חפונה בזרועותיו מיטת המים היתה מגלישה אותי מתוך השינה ואז הייתי מתעוררת בבהלה בחושך מכלה, במחשבה שנפלתי.

אני לא זוכרת איך ומדוע נפרדו דרכינו. אני לפעמים לא זוכרת דברים חשובים, נדמה לי שעזבתי כשפגשתי את מנו. הנק נעלם מהשכונה ומהנוף ופסקו הביקורים התכופים שלו בחנות התכשיטים של אבא. הוא מכר את הקופי שופ ואני המשכתי לעבוד בחנות ולשבת בקופי שופ אצל הבעלים החדשים. עדיין היה שם הגראס הכי טוב בעיר, אפשר היה לשבת שם לבד כי הכירו אותי ושמרו עלי ועשו לי כבוד, הבחורה לשעבר של הבוס, אפשר היה להתמסטל שם למוות ועוד להצליח לעלות הביתה בסוף הערב. אפשר גם היה עוד לעצור בדרך ב- pick up the pieces, הקופי שופ הביתי ממש, זה שמתחת לדירה שלי, להגיד לילה טוב לאריק, או לעלי המצרי, בן בריתי השמי במעוז הקלוויניסטי הזה, להיכנס רק לעוד כוס תה ושיחה עם הראש על המרפקים, רגאיי ברקע תמיד, זה מקדש לבוב מארלי, דונט וורי אבאוט אטינג, ועוד רגע אחרון להצליח לגרד את עצמי למעלה, במעלה מדרגות העץ הצרות והחורקות בבניין המט לנפול בן המאה השבע עשרה, ואף אני בת שבע עשרה עוד מעט.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s