אני זקוקה לדחיפה כדי לכתוב, רק מכה קלה, ישר למים של נהר הפינג שחוצה את העיר ואנחנו גרים כבר שבועיים על גדותיו, כלומר חמש דקות ממנו ברובע Wat Ket במרכז צ'אנג מאי היפה, איפה שכנראה היה בימים עתיקים מעגן מסחר גדול ובאמת חוצים אותו ממש כאן בשכונה שני גשרים נפלאים שמחברים אותה בקלות אל האזורים הסואנים יותר המקיפים אותה- צ'יינה טאון תחת הגשר על אינסופ דוכני האוכל והציפורניים והפירות והסחורות מארץ סין ואז שוק הפרחים של הלילה לאורך הגדה המערבית עד לגשר השני, שם אני פונה ימינה בצומת הענקית עם האורות על הגשר, ופונה שמאלה במקדש עם הבובות פלסטיק הקדושות ומגיעים לרחוב של הקופישופים לזו שמוכרת את החשיש המקומי הזול שמצא חן בעיני. ככה אני מספרת בראש את המפה כדי להתגבר על מה שנראה כמו דיסאוריינטציה חדשה שגורמת לי להרגיש שאני לא בבית ואני לא בדרך. זה מעצבן אותי נורא ואני יוצאת ללכת לאיבוד עם טאקו הכלב השחור הענק הנורא חמוד שלנו, ברחובות יש כלבים משוטטים ולפעמים אני פוחדת למרות שאין ממה

אני אומרת לשי: תראה איזה יופי הגדר, אושוויץ! נורא מזכיר, לא? ויום אחרי: תראה תראה, היהודי הנודד. רק הנכבה חסרה בחצר החדשה שלנו. היום היא מצחיקה אותי גלות צ'אנג מאי.

ממה גלות?

מההייטק, קודם כל, וכנראה גם מה"תרבות". גלות מהכלכלה. השכרת הבית מאפשרת לנו לחיות פה כמעט בלי לעבוד. צריך יהיה לבנות משהו חדש כדי לחזור לתל אביב, שי עם ההייטק גמר. אני לא מוכנה שהוא יפרנס אותנו יותר מהדבר הזה, רוצה אותו אלפא. מחשבים זה ללוזרים. אני לא יכולה לפרנס אותנו מהמקצוע שלי, הפקה וניהול תרבות, זה עולם שהלך ופשט כל הון ממשי או סימבולי שהיה לו. אני לא יכולה לעבוד בכל מני משרדי פרסום או בטלוויזיה כי זה עושה אותי עצובה מדי בשבילם, בשבילי

זו גלות מהבורגנות. הבורגנות הארץ ישראלית המכלה, המשמידה, הווילאית, הרחובבות הולנדית התנחלות סטייל, אפלת הלילות וחרדת הימים, הריחות המסריחים שמוסתרים תחת כריות הספה, בורגנות הצקצוק המוסרני, בורגנות החוגים: יוגה, העצמה, סוסים, בורגנות בני גנץ, בורגנות יאיר לפיד, בורגנות מרץ, בורגנות האם והאב והסב והסבתא, בורגנות רודנות הילדים, בורגנות התסמונות, בורגנות האבחונים, בורגנות בתי החינוך הדמוקרטים והדיקטטורים גם יחד, במיוחד הדמוקרטים, בורגנות ערי השינה, בורגנות תל אביב, בורגנות האוכל והפודיות, בורגנות חילופי הזוגות ומשחקי התפקידים במיטה, בורגנות הקירות הלבנים, בורגנות הסדר והנקיון, בורגנות הבטיחות.

זו גלות זמנית ממולדת. יש הרי מולדת, יש הרי רוח אומה. יש הרי גולן הושט היד וגע בם, היינו שרות את זה, בדודתי ואני בקולי קולות במקלחת בחדר בימק"א על שפת הכנרת ואחר כך יורדות לטייל על המים, היינו בנות 12 עם ציצים קטנים, מתפוצצות שוב מצחוק מה"גע בם!"

ויום אחד לפני כמה שנים נסענו לאזכרה של אורסון חבר של שי בניר דוד ובדרך הוא אומר לי: תראי את החרא הזה. כלום אין פה. הר תבור, מה זה הר תבור? לא גבעה אפילו. ואני מזכירה את הארבל ממש מעל ימק"א, איך נשאנו אליו עיניים, לשום כלום הזה שאהבנו כל כך מרוב כל הזיוני שכל של ההורים והמורים והמלחינים והפזמונאים והשדרנים ברדיו וסבתא צילי שבזכותה נסענו כל שנה לחופשה ארוכה בבית ינאי ובכינרת ואפילו שבאה מסביבת הרי הקרפטים חשבה שבארץ ישראל ההרים היפים בעולם. היא המציאה את זה אבל באמת הרגישה ככה.

לא גבעה אפילו. אין הר. אין נהר. אין נחל. חוץ מהמדבר ומים המלח וים כמו בעוד אלף מקומות אין כלום. בקרפטים עם סבתא בטיול שורשים משפחתי דחוס אכלנו מרק פטריות יער ובתוכו היתה תולעת. תולעת אמיתית של פטריות מהטבע! הכל בלוף עם הציונות הזאתי. מדברים ומדברים על הנוף עד שהוא נהייה.

רק האסי בניר דוד שווה פנטזיה אמיתית של טבע, זה משהו משהו, לא פלא שמכל העדות רבים עליו. ומזל שאורסון משם וככה אנחנו מוזמנים כל שנה עם כל שאר האשכנזים בקיבוץ לחגוג לו עוד יארצייט לאוברדוס. בסיום הטיול ההוא לקרפטים ואחרי שראינו את בתי המשפחה בגליציה הספקנו עוד לגנוב ביקור באושוויץ. אבל סבתא נשארה במכונית ואמרה שזה לא מעניין אותה והיא לא רוצה, היא נראתה ונשמעה כמו ילדה בת ארבע שרוצה חזרה להרים. עשינו את המחנה בריצה, עשר דקות והמשכנו, ישבנו לרגע אחי ואני בצריף אחד, לא רצינו להשאיר את סבתא צילי לבד באוטו עם הנהג האוקראיני עם הצלקות על פניו אפילו שהתאהבה בו וזנחה את כולנו כבר כמה ימים קודם.

גלות מצחנת המוות והרעב והעינויים והנקמה ששרתה כענן מעלי, כמו ביצה טובענית מתחתי, עד לשרון היפה הגיע ענן יסורי עזה הגוועת, ולא יכולתי שלא להריח ולטעום את טעם המוות גם בשרון היפה שלי שהייתי ילדתו בחמרה ואיך בכיתי פתאום אצל ג'יוסי בחנות בג'לג'וליה, דווקא שם פתאום בכיתי כששאל אותי המוכר בכלי בניין למה בעצם אני נוסעת. אמרתי שהרעים ניצחו והיה לי חלום לחיות יחד כל הנחמדים מכל העמים, ובסוף הדוסים מכל העמים השתלטו עלינו. וגם אמרתי לו, אני כבר לא יודעת אם אפשר לסמוך עליכם יותר. אתם שונאים אותנו יותר מדי. ככה זה, הפסדנו, יש יותר מדי כוחות שלא יתנו לנו לחיות, אמרתי לו. ועכשיו אנחנו הולכים ותישארו בלעדינו, רק שלא ישתלטו גם עליכם הדוסים שלכם יותר מדי, חלמתי שנגן יחד על טירה וכפר סבא מידי המשיחיים ונמשיך בירה בבביטי, עכשיו בפעם הראשונה אין לי שום תקווה. הוא אמר שהוא עצוב מאד. הוא היה עצוב מאד. נפרדנו בלי לדעת מה יהיה.

גלות צ'אנג מאי מתחילה כאן.