מן המראה האחורית

אני נזכרת בו כעת עכשיו חזק
במתיקותו שלא היה גבול לבשרה.
ממה פחדתי?
פחדתי מן הרצח. איזה רצח? הרצח של האם.
כלומר, זה הרצח שהיא, האם, תבצע, ביצעה, לו יכלה, זה שהיא משתוקקת אליו כולו (את אמה, את אביה, את האומניפוטנציה בעצמה, את כולם היתה מחסלת ילדה קטנה, הכח הזה שלה, באמת קשה כל כך לשאת, אבל זה מפעם, ובכל זאת), אשמתה, כלומר האיסור, העבירה הפנימית, האשמה שהיא, האם, תישא, נושאת, לו יכלה
היתה עוקרת את ליבה מרוב כמה שזה מכאיב
לה
תמיד

ללדת
או
להחדיר חזרה

(כאילו האיבר הוא רק תינוק שחוזר חלילה)

אבל כעת עכשיו חזק
צופה בו
מחלון המכונית הוא
בן חמש עשרה
אליפטי ניבט במראה האחורית
ארוך
שרוך
חי!
איך ששרדנו, ילד
את הרוצחת,
גם אותה תפרחת
שניקדה את טוב מבוך גופך
המתגפף בטוב ליבי,
ליבי ליבי
(בית היולדות מאיר עליך אור)
נשפך מרוב אהבה,
זה ליבי ששפך מן הגוף את הדם,
פימפם אותך ממני,
גופך גופי
אתה נוטף, שביר
רגע בו לא יודעים אם דם או אדם
אל עולם
ותם

אבל אז
בבית
בחום
אחיזה
נתפסת
בו
ולא נפרדת עוד
לנצח רחמים.

שבעים בתולות באות אלי,
הן לא טובות,
הן לוחשות לי ניגועים ומלחושים,
הן בוכות על הילדים
מתחננות
שאציל
(ביידיש!)
מספרות על טירופים
שלא יעלו על הדעת,
את שומעת,
משתוללות ממש
ו..רוקמות. מה רוקמות?
את שמו של בני הן רוקמות
על וילונות העור שלי.

וזה הלך והצטלק ונדלק והתקמט ואל תשאל מה שהיה שם. אל תשאל. שמיים בקשו רחמים עלי.

הפסיעה אל החדר החם, המיחם,
החשוך, הניחם, הנתחם באימת
הכישוף, במבט:
מות יומת

מות ימות, מותימות, כמו יתמות
כמו אינות, אין אונות, היתה עוקרת את ליבה מרוב כמה שזה הכאיב
לה
אז
עד
בני בני מי ייתן מותי תחתך בני בני
לא ידעה מה אחז בה
דבר נבואה או יצר הרע
מילים עושות לה תחבולות מילים
רעות! רעות ונבלות!
שפת אורקל
שפת בדיה
הרפי,
האטי,
בבוקר
האור יזהר על הווילון
מן החלום שלו אלי לחלום.
תבלעי היפוכו של דבר,
התחביר אינו אקוטי
ולעצמי (האם) לחשתי:
מותי תמותי.

בני בני חייה

והייתי עץ השדה
כפותים אלי בשורשי השורש
יונקים אותי בני גליה
תושבי גליה שותים
מן העבותות

מתרוממים בשורשים

יפה תואר אתה יוצא בבטחון החוצה ממני, נבון ואליפטי
שרוך
ארוך

שרדנו.
אתה חי! ליבי ליבי
ליבי השפוך נאסף
אליפטי עכשיו
כעת רך.

הקהל אומר

אני לא יודעת איזו מין כתיבה יש לי. השאלה הזו העסיקה אותי יותר מדי שנים ומנעה ממני לכתוב. כשאני כותבת יש לי יותר מדי קהל. יש לי כל כך הרבה קהל והוא מורכב מכל כך הרבה ניגודים עד שאיני יכולה לכתוב. למשל הקהל שאומר לי כרגע שכתיבה על לבטי הכתיבה היא בחירה מעצבנת, ילדותית. גרועה במיוחד. נשית מדי. מדוע כה גרועה? כיוון שהיא שחוקה. כל אחד בקהל יודע את זה. והקהל אומר לי: הכי גרוע זה קלישאות. זה עושה אותנו עצובים.

הקהל אומר לי: על מנת לכתוב, עלייך להיפרד ממני. 

הקהל אומר לי: הקשיבי למוסיקה של המילים כי אצלך היא עיקר. 

הקהל אומר לי: אין לך תחביר מרוב ששמעת את המשפטים שגמגמנו.

הקהל אומר לי: אין לך דמיון מרוב קהל. 

 בחרתי קהל נורא אליטיסטי. אליטות ישנות, עם דעות מנומקות. אני בוחרת אותם לאט אבל כשזה נתפס זה נתפס: בספרים, בפייסבוק, במאמרי הדעה, בשיעורים באוניברסיטה. אמי ואבי. מורותיי. בני העיר. תמיד הם באים, למרות הדעות המוצקות. יש לי פרופסור אחד שהוא בקהל כבר מעל עשרים שנה. הוא קורא כל מה שאני כותבת ומגיב רע מאוד. הוא טוען שאני שכחתי את כל החומר. 

ישנו הקהל המאוהב. זה קהל גדול מאוד, צובע על השער. מה מאוהב, מעריץ, סוגד, חולה על, טחון טחון, זה קהל שמרוב כפיים אין לו ידיים, רק גוף אחד מתנפנף של עשר אצבעות כמו מניפה. הקהל המאוהב תמיד מאוכזב. אני לא מתמסרת. לפעמים מרוב כפכופים יוצאים לו צקצוקים, מהידיים, כמו גליצ'ים כשניסו לתפוס אותי במים. זה קהל של חרוזים. לקהל המאוהב קשה כשאני נפרצת. פעם חירבנתי במרכז רחבה במסיבת אהבה. יצא לי המון המון קקי במכנסיים והכל התלכלך. מאז הקהל המאוהב קצת התרחק ממני, וגם מחריזה. 

יש את הקהל שיודע יותר. הקהל החכם הוא קהל רשע ואיום ונורא. הוא יודע משהו חשוב, מרכזי, עיקרי אפילו, שאותו אני לא מבינה. הקהל היודע יודע שאני מפספסת תמיד את עיקר העניין. העניינים חומקים ממני. אני כנראה ממציאה את כל מה שנדמה שאני יודעת. הקהל שיודע יודע שאני חיה בתוך עלילה. הוא יודע שאני מתחזה. הוא יודע שמבחינה אשכנזית, הון מכל הסוגים, הגעתי ממעמד טוב משלו אבל לא השכלתי למנף את זה. נקסט. יכולתי גם אני לדעת יותר. אכזבתי את הקהל שיודע יותר.  הקהל שיודע יותר משתמש במחוות חמות, שואף אותך מלוא הריאות אוויר, נושף לאט, ממלא את האוויר בלחות, כמו משקע של עטרן שוקע בריאות, כך המילים של הקהל שיודע יותר חולפות מעלי, בתוכי, אני לא מבינה אותן, הן מתפרקות ושוקעות אותיות אותיות בתוך הגרון שלי, כמו סיד.    

וישנו הקהל הרחום. בניגוד לקהל המאוהב, שמאוהב כי נשבה בדבש המתוק שטעה לראות בעיני, הקהל הרחום מרחם לשם רחמים, מרחם לשם שמים, מרחם על עצמו שאין בו אמפתיה, תועפות של רגש הוא מעלה כמו גרה מגרונו וכל זאת רק כדי לטשטש כמה מעט זולת יש בו, וכמה נכזב מפאת ציפיות מוסריות ותרבותיות עליונות, מרחם על קורבנות יהירותו המודחקת עוד לפני שראה את כשלונם המפואר, מרחם!! מרחם!! ומפאת שמרחם לא אומר, לא מביע את שאט נפשו לא מביע, את היגעלותו לא מביע, הוא מבין את האתיקה, בחלקה זו גליה טובה וטהורה ברוח, אבל האסתטיקה!!!! הקהל הרחום הוא קהל מבריק ביותר. קהל עליון. מצד אחד, זה קהל שמבין שיש בי משהו שאין באף אחת אחרת. מכאן שציפה ממני לגדולות. היו רגעים שזה כמעט קרה. נגיד, כמעט דוקטורט. ( למה כן הגעתי והוא לא ידע: חשפנית במועדון הבורסה שקוראת אבלאר ואלואיז, בלדרית כספים ברכבות ברחבי אירופה, מנהלת מלון חדרים, שכבתי עם צעיר יהודי אמריקאי על הדשא מתחת לדירה של ווצלאב האבל. כאלה.) מצד שני, כל מה שהקהל הרחום קורא ממני הוא פשוט חובבני. יומרני וחובבני. פשוט פשוט. הקהל הרחום הוא הקהל המתנשא מכל, הוא היה נורא רוצה לאהוב את זה אבל זו כתיבה של עקרת בית. שובבה אמנם, היתה גם כוסית רצינית, היום היא מילף, די שווה, גברית קצת. יש בה משהו מרתיע. אפילו כוחני. דווקא בגלל זה הקהל הרחום מעדיף לאהוב אותי כשאני כותבת על מין. זה נושא לשיחת חברים, יושבים עכשיו צוחקים בבית הקפה ופתאום התרגשות באוויר כשיותם אגמון מגניב ככה: קראתם את יואלי בפייסבוק על מין? הקהל הרחום אוהב אינטלקטואליות שכותבות על מין. אבל כשהקהל הרחום קורא את מה שאני כותבת שלא על מין הוא מרגיש מבוזה, כלומר מבוזה בשבילי על שאיני אינטלקטואלית, המציאה הכל, וזה עושה אותו עצוב ולבו נכמר, לא כועס, אף פעם לא כועס, מזדהה אפילו עם תחושת ממשותה של חוויית החשיפה המשפילה, חושב לעצמו: היתה נשארת במין. הקהל הרחום מקליד לייק רחמים, כדי שלא אגלה את הסוד בעצמי. הקהל הרחום הוא קהל מוסרי. הוא בז לבזות. הוא בז.

הקהל אומר לי: אני לא יכול יותר לכונן אותך במבט

הקהל אומר לי: יש נקודה שחורה במרכז הדף שלך

הקהל אומר לי: הנקודה השחורה במרכז הדף שלך מסתירה את כל האותיות

הקהל אומר לי: הדף שלך שחור מרוב נקודה שחורה

אז אני ישנה, אבל ליבי ער 

undefined

גם אני רוצה תמיד

הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל מִינָהּ לָמוּת.

אֱלֹאִימָּא תִּקְבֹּר אוֹתָהּ בְּתוֹכָהּ.

אֱלֹאִימָּא כּוֹרָה קֶבֶר בָּרֶחֶם.

אֱלֹאִימָּא מְסַתֶּתֶתּ מַצֵּבַת בָּשָׂר וְדָם.

מִינָהּ נְמֵסָה בְּתוֹךְ נוֹזְלִים רָבִים.

כָּל הַשִּׁירִים עַל מִינָהּ הֵם בִּנְקֻדּוֹת.

כָּל שׁוּרָה עַל מִינָהּ הִיא קְבִיעָה חֲמוּרָה.

לֹא נִתָּן לְהַגְלִיש אֶת מִינָהּ מִשּׁוּרָה לְשׁוּרָה.

מִשּׁוּרָה יְשַׁחְרֵר רַק מוֹת הָאוֹת

מְסַמֵּן הַבָּאוֹת, בְּתוּלוֹת בְּתוּלוֹת

(בַּיּוֹם שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר מִנְּקֻדּוֹת אֵדַע שֶׁהֶחְלַמְתִּי)

יַעַמְדוּ אִמָּהוֹת

לִכְשֶׁתִּתְּעַבֶּרְנָה

עַל גְּדוֹת מוֹדֶרְנָה

תְּמַלְמֵלְנָה

הֲבָרוֹת חֲדָשׁוֹת

הֲבָרוֹת לֹא מֵעוֹּבָּרוֹת

אִם רַק תַּרְפִּי יָמוּת הָאוֹת

(לִהְיוֹת בַּתַּרְבּוּת זֶה לִהְיוֹת מְסֻמָּנוֹת)

כִּי אָז

לֹא יֶחְדְּלוּ עֵינַי לִרְאוֹת

אֶת יֹפִי הָעוֹלָם הַזֶּה

אֶרְצֶה עֵינַיִם

אֶהְיֶה גֶּבֶר

יהְיֶה לִי זַיִן

אֶכְתֹּב עַל יֹפִי.

אֵתְּאַלְמֵן מִן הַאִם.

אֲנִי אַלְמָנָה, אֹמַר,

אִמִּי הַגְּדוֹלָה מֵתָה עָלַי, הָאֻמָּה מֵתָה עָלַי,

חַיַּיחַיַּי

איבון טוד, 2005, mixed-up childhood
איבון טוד, 2005, mixed-up childhood

רעב

לא חייבים כל היום אלאימא ואלאימא. בשביל לחיות מספיק אבא. אפילו מת. מת. לחיות זאת אומרת בשביל פעולת הנשימה, השאיפה לנשיפה, מספיק לה מעט מאד, אפילו שארית קטנה, מה קטנה, זערורה, כמו עקבה של זכרון רחוק, ריח אפונה מהבל פיו של אבא. מת אבל זכור, אבוד אבל חבור בעולמי, מספיק בכדי לחיות, אני פה לא מדברת על רצון, מה רצון, עד כדי כך לא סברתי שהכרח. עיקר דבר, בכדי לחיות מספיקה גם שארית של אבא מת, אין אפילו צורך לזכור את יום ההולדת, את יום ההולדת של מותו איני עכשיו מעט כמעט זוכרת, בשביל לחיות מספיקה כף ידו שעונה על המשענת, אמנם מתה, אבל טוענת, טוענת משהו, משתדלת בעבור הדבר שהוא העיקר, כלומר חקיקתה בחיקי החם, הטבעת חומה באדום הדם. בשביל לחיות לא צריך את חום הדם, מה שלא היה שם זה דם וכשבא השוטר דבר לא נחתם מלבד הטופס של חוקר מקרי ה מ ו ו ת, שולמו דמים ל א מ ב ו ל נ ס ובכך נחתמה עסקה ותם. בשביל לחיות לא צריך כסף, אפילו לחם לא הכרח, זו סתם דיבה, מספיקה הריבה, על איזה שביל אקבץ נדבה זערורה, באילו פירורים אוסיף להשתבח בשביל הזורח, בשביל לחיות אין כל הכרח בהזנה, שאל כל זונה, שאל כל בת של אבא שלה.

אדום

היתה ביני לביני שאלה בדבר הנכונות של הפעולות הללו: מריחת הלק, משיחת השפתיים, כל השנים הללו הארוכות, מריטת השיער הסיזיפית, תחושת ההשפלה, ומנגד: הזדהררות השפתיים באדומים, היפערות הפתח הלבן מן התוך של העין המשוחה בשחור, הזדקרות האישון, התמשכות האצבעות האדומות אל מעל לפונקצית הידית, הופכת אותן ללא תופסות, לא עובדות, לא מטפלות בילדים, לא חודרות. נהדר! לא גבר. אישה עם חודים.

ואז נמאס לי והציפורניים שלי שחורות מעבודה וייסורים ובלנסטון וג'ינס וחוזר חלילה וגו'. או שאני באה בציבור בשמלה פרחונית,

הנוסח הוא ההגיון.

סימון וצביעת השערים של הגוף, האצבעות והשיער הם כמו טקסי חג ערוכים היטב, הנוסח הוא ההגיון, והוא האסתטיקה של ההגיון ושל הבדיה הנהדרת של הנפש.

הפתיינות היא פריוויליגיה אבולוציונית מופלאה כל כך

מפליאה

המהירות בה הבורגנות ויתרה עליה.

אדום אדום, תאמרו , אבל מה על הדמים?! כמה זה עלה לנו כשנאנסנו, נחדרנו, נפרצנו, באותם השערים האדומים בדיוק. גייסות גייסות, צלבנים וממלוכים, יווניים ומונגולים, נוצריים ויהודונים של שטעטל, במתק או בבתק, באו עלינו באותם שערי פיתוי, שודדים ופורצים, שעירים מפליצים, חמים חמים קרעו אותנו.

ההיסטוריה היא הרי הרקומה בבשרינו. האבולוציה היא רק סיפור מסגרת.

עכשיו המין ליברלי, אז אמשח ציפורניים על גדת התרבות. על גדת הבזות. שערים נסגרים. נזדיין בנימוס.

נְשִׁימָה

בִּשְׁנָתָם אֲנִי רַקְדָנִית רְעֵבָה וּפֵרוֹת

וִירָקוֹת נִּזְרָקִים לְעֶבְרֵי מִן הַמֵּזַח,

שֶׁאֹכַל וְאֶהְיֶה שְׂבֵעָה.

הַיְּלָדִים נוֹשְׁמִים עֲמֻקּוֹת וְרַכּוֹת אֶת חַיַּי

כְּלוֹמַר אֶת הַמְּזֻקָּק הַנּוֹתָר אַחֲרוֹן

בִּנְשִׁימָה יְתְרָה.

הַהֲבָרָה הֶהַרָה

נוֹשֶׁמֶת אוֹכֶלֶת בּוֹלַעַת אוֹתִיּוֹת יְשָׁנוֹת, עֲקָרוֹת.

בַּלַּיְלָה אֲנַחְנוּ מַעֲלִים נִיצוֹצוֹת.

שְׁנָתְךָ הִיא חֶמְלָה

שְׁנָתֵךְ הִיא שִׂמְלָה

שֶׁל עוֹר בְּאוֹר

הָשִׁיבֵנִי בְּנִי

הָשִׁיבִינִי בַּת,

וְאֶחֱזֹר.

אִי שֶׁל צֶדֶק

 

בִּרְחוֹבוֹת כְּפָר סַבָּא
יֵשׁ הוֹד נוֹרָא לַשָׁרוֹן
אֲנִי בַּמִּזְרָח
וְלִיבִּי, הוֹ לִיבִּי
שָׁעוֹת שֶׁאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי.
הַיְּלָדִים יְשֵׁנִים.
בַּבּוֹקֶר נִרְאֶה כְּבָר
אֵיךְ לִחְיוֹת עִם כֹּל הַכְּפָר סַבָּא הַזֶּה
הַשְּׁמוּרָה, פַּרְבָרָה. אִידִילִיָה!
בְּוַיְצְמָן הַחִיפּוּשׁ אַחַר כִּיוּוּן
מוֹלִיד פִּיתְרוֹן סָבִיר:
פֹּה זֶה מַעֲרָב קַלְקִילְיָה.