יָכוֹל לִהְיוֹת

 

שָׁבוּעַ לִפְנֵי מוֹתוֹ הִתְאָבֶּד אָבִי

וְאֵיזֶה שָׁבוּעַ הָיָה זֶה

יָכוֹל לִהְיוֹת.

יָכֹלְנוּ לְהַשְׁלִים פְּעָרִים אוֹ,

לִפְעֹר פִּינוּ בְּתַדְהֵמָה מֵחֲמַת הַקִּרְבָה הָשְׁדוּדָה

אוֹ,

לִפכוֹר יָדַיִם בְּהַשְׁלָמָה

כְּמוֹ חִבּוּק אוֹ מָה

וְכָל שָׁעָה תִידָמֵה לִימָמָה

כִּי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה לְדַבֵּר יֵשׁ

עַל מָה

יֵשׁ עַל מָה

פִּטְפּוּטִי נֶחָמָה

בְּטַח הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת

נוֹרָא

חזון של פלורנס בת שש-עשרה

2 בינואר 1992. אני בת 16. אני מאוהבת. הוא מאושפז במחלקת הנפש בהדסה. אני חושבת שלב פראי הוא לא רק סרט. שלג כבד בירושלים. בגרביוני תחרה שחורים, נעלי עקב וחצאית מיני אני עולה לרכבת. הרכבת מפוצצת, משפחות שלמות מתבצרות בשירותים. הנסיעה מצחיקה ואורכת כחמש שעות. כשאנחנו מגיעים לירושלים מתבהר שאין תחבורה ציבורית. נהג מונית רחום, אולי אבא לילדה כמוני, מסכים לקחת אותי להדסה המושלגת. אני והמשוגע מצדנו מתבצרים בחדר האשפוז וכשאנחנו מתעוררים בערב מסתבר שהדסה נצורה. הוא מצייר אותי. אני נשארת יומיים. אני כותבת שיר ביומן הורוד:

חזון של פלורנס נייטינגל

בין שמיכות רכות
בית החולים סובב שבעה קירות
בין האלמנות
אני במיטתו, גרבי משי על הקונסטרוקציה
המפוארת של הווילונות.
רגל אחת בתקרה
שנייה מטיילת.
את המצח הרך
ללטף ולקלף ולבסס השערות
בין שבעה קירות
פלורנס מורידה שערות
בכותונת אדומה וממול
מונה ליזה.
רגל אחת בתקרה
שנייה מטיילת.
אסור לדבר בחושך
ולא להפר את הדממה
בין שבעה קירות
פלורנס מצאה מקומה.
היא בתוך הגבר שלה
שמוציא יללה אחרונה.
רגל אחת בתקרה
שנייה מטיילת.
יד חמה אולי מושטת
פלורנס מייד מחבקת
רטייה קרה על מצח לוהט
וכעת אפשר להתפשט,
לשחרר.

רגל אחת בתקרה

השנייה במקומה.

IMG_20180110_110715058
ציור לא גמור, טושים ואקריליק, המשוגע, 1992
image
עמוד שער, יומן, 1992

סֵפֶר הַאֱלֹאִימָּא, פרק א: אלימות

א. פִּיתוֹמימָּא

אֱלֹאִימָּא בָּרְאָה אוֹתִי פִּיתוֹם.

דִּיבַּרְתִּי דָּבָר מִדְּבָרֶיהָ.

צְעָדִים טּוֹפַפְתִּי אוֹתָהּ.

אֱלֹאִימָּא בָּרְאָה אוֹתִי רַבִּים וְרַבּוֹת,

הָיִיתִי בָּהּ פִּתֹם וְרַעַמְסֵס, וְעוֹד הַרְבֵּה יְלָדוֹת אֲחֵרוֹת

פָּשַׁטְתִּי יָד מִחוּץ לַפִּיגָ'מָה,

הָיִיתִי עִיר מִסְכְּנוֹת.

אֱלֹאִימָּא בָּרְאָה אוֹתִי פִּתְאוֹם.

מִן הַפּוֹת שֶׁל אֱלֹאִימָּא

לֹא הַחוּצָה דַּוְוקָא פְּנִימָה-

הָיִיתִי מַאֲגוּרוֹת מַיִם 

בבְּרֵיכַת רֶחֶם אֱלֹאִימָּא.

ב. עוֹד לֹא מִינָהּ שֶׁתִּהְיֶה

אֱלֹאִימָּא תָּפְרָה לְמִינָהּ שִׂמְלָה.

מִינָּה לָבְשָׁה אֶת הַשִּׂמְלָה וְאָהֲבָה

אוֹתָהּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁלֹּא

רָצְתָה לִפְשׁוֹט עוֹד לְעוֹלָם

אֲבָל הָעוֹלָם גָּדַל

וְהַשִּׂמְלָה קָטְנָה

וְהִתְפָּקְעַה.

פָּקְעַה.

קָטְנָה

וְקָטְנָה

וְקָטְנָה

וְקָטְנָה

וְקָטְנָה

וְקָטְנָה

וּקְטַנָּה

וקטנה

 
עַד שֶׁהַשִּׂמְלָה לֹא עָלְתָה עַל מִינָהּ

וּמִנָּה לֹא עָלְתָה עַל הַשִּׂמְלָה.

אֱלֹאִימָּא פָּסְקָה: נִתַּן אוֹתָהּ לַיַּלְדָּה שֶׁצְּרִיכָה.

אָז מִנָּה בָּכְתָה.

אֱלֹאִימָּא לִטְּפָה אֶת מִינָהּ.

אֱלֹאִימָּא עָשְׂתָה שַׁ שַׁ שַׁ .

 מִינָּה צָרְחָה.

אֱלֹאִימָּא בָּכְתָה קְצָת חֲזָרָה,

וְהָלְכָה לָעֲבוֹדָה בַּתֵּאַטְרוֹן.

כְּשֶׁאֶחֱזֹר, אָמְרָה, פָּשׁוּט תִּפְשְׁטִי וְקָדִימָה.

בְּכָל זֹאת זאתי אֱלֹאִימָּא וזאתי מִינָהּ.

זֹאת בְּכָל הָעוֹלָם וְזֹאת רַק קְצָת בגפיים פְּנִימָה.

 
מִינָּה לְבַדָּהּ.

פָּשׁוּט מאד! הא!

מִינָּה מְטַפֶּסֶת עַל כִּיסֵּא מִטְבָּח שֶׁגָּדְלוֹ בִּכְלָל לֹא נשְׁתַּנָּה.

מִינָּה שׁוֹכַחַת מִן הַשִּׂמְלָה,

מִינָּה שׁוֹכַחַת מאֱלֹאִימָּא,

מִינָּה חוֹשֶׁבֶת שֶׁזֶּה נִפְלָא:

 הִנֵּה מִינָּה וְהַכִּסֵּא,

זֶה הַכִּסֵּא וְזוֹ מִינָהּ,

מַתְאִימִים.

 
מִינָּה חוֹבֶשֶׁת אֶת הַמַּסֵּכָה הַכְּחוּלָּה שֶׁל אֱלֹאִימָּא וּמִתְבּוֹנֶנֶת בְּמַרְאָה:

מִינָּה גְּדוֹלָה מִדַּי עַל הַשִּׂמְלָה,

כְּמוֹ סַל עָמוּס להתפקע

כְּמוֹ זַחַל עוֹמֵד להתבקע

כְּמוֹ אַמְבַּטְיָה נִשְׁפֶּכֶת עַל גְּדוֹתֶיהָ

 
הִיא יוֹתֵר מִדַּי מַיִם. הִיא יוֹתֵר מִדַּי פַּרְפַּר. הִיא תִּהְיֶה יוֹתֵר מִדַּי דָּבָר

אִם אֱלֹאִימָּא לֹא תַּעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר.

 
מָה שֶׁתִּהְיֶה מִינָּה זֶה מָה שֶׁעוֹד לֹא מִינָּה. עוֹד לֹא מִינָהּ שֶׁתִּהְיֶה.

מִינָּה הִיא התפקעות.

 מתפקעת מִצְּחוֹק!

 
הִיא נִרְאֵית קְצָת כְּמוֹ עֵץ תְּפוּחִים שֶׁצָּמְחוּ לוֹ פֵּרוֹת שֶׁל בַּנָּנָה.

הִיא נִרְאֵית כְּמוֹ חֻלְצָה לְבָנָה שהתאדמה מסוכריה.

(הִיא נִרְאֵית כְּמוֹ לִכְלוּךְ כִּי הִיא לֹא בִּמְקוֹמָהּ)

 
זֶה נוֹרָא מַצְחִיק אֶת מִינָהּ.

עַכְשָׁו כְּשֶׁהַכֹּל שָׁפוּךְ, מתבקע, מתפקע

מִתְלַכְלֵךְ, מִשְׂתָּרֵעַ, מִנָּה יְכוֹלָה לְחָרוּז שִׁירִים בְּאֵין מפרע.

אֲבָל מִינָּה לֹא מַרְגִּישָׁה כָּכָה. הִיא רַק נִרְאֵית כָּ כָ ה. יוֹתֵר מִדַּי כָּכָה.

מִינָּה מְסִירָה אֶת הַמַּסֵּכָה שֶׁל אֱלֹאִימָּא.

לְעַצְמָהּ הִיא מַרְגִּישָׁה בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה שֶׁהִיא קְטַנָּה וַחֲמוּדָה וּמַתְאִימָה.

 
וּמָה בִּכְלָל יָבוֹא עַל מָה?

(צָרִיךְ לִרְצוֹחַ אֶת אֱלֹאִימָּא)

 
הִנֵּה כְּבָר לַיְלָה,

הַלַּיְלָה הַזֶּה,

וּמָה נִשְׁתַּנֶּה?

הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶׁמִּינָּה עֲדַיִין אַחַת,

גְּדוֹלָה עַל שִׂמְלָה קְטַנָּה.

הַלַּיְלָה שֶׁבּוֹ הָעוֹלָם יִגְדַּל וּמִינָּה גְּדוֹלָה.

כָּכָה שְׁאֵינְבּרֵרָה. אֱלֹאִימָּא אָמְרָה.

***

מִינָּה חוֹלֶמֶת.

הִיא לֹא מְסַפֶּרֶת מָה.

(אֵין שׁוּם דִּימּוּי בָּעוֹלָם אוֹ שָׂפָה שֶׁיְּכוֹלִים לְהַסְבִּיר אֶת מָה שֶׁמִּינָּה חָלְמָה, הַיֵּשׁ הוּא יֵשׁ)

 ***

כְּבָר בּוֹקֶר כשאֱלֹאִימָּא חוֹזֶרֶת מֵהָעֲבוֹדָה.

מִינָּה הִיא מִזְּמַן בְּרַבִּים.

הַשִּׂמְלָה פקעה מִמִּינָהּ.

חוּטִים עוֹמְדִים בֶּחָלָל הַחֶדֶר.

פֵיוֹת עֲמֵלוֹת בְּעַמָל וְסֵדֶר.

חוּטִים בֵּין הַפֵּיוֹת לְבֵין מִינָהּ.

הֵן תּוֹפְרוֹת וְהִיא יְשֵׁנָה.

הֵן רוֹקְדוֹת וְהִיא עֲמֵלָה.

הֵן טוות לְמִינָהּ שִׂמְלָה חֲדָשָׁה.

מִינָּה חוֹלְמוֹת.

הֵן לֹא תְּסַפֵּר לָכֶם מָה.

(אֵין שׁוּם דִּימּוּי בָּעוֹלָם אוֹ שָׂפָה שֶׁיְּכוֹלִים לְהַסְבִּיר אֶת מָה שֶׁמִּינָּה חוֹלְמוֹת, הַיֵּשׁ הוּא יֵשׁ)

 

ג. אֱלֹאִימָּא במאה העשרים

אֱלֹאִימָּא מִתְלַבֶּשֶׁת לַיְּצִיאָה,

נוֹעֶלֶת אֶת סִירוֹת הָעֲקֵבִים

וְשָׁטָה הַחוּצָה אֶל שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים.

שָׂם הִיא בִּכְלָל לֹא אֱלֹאִימָּא,

סְתָם אַחַת עִם כָּרִיּוֹת בַּכְּתֵפָיִים,

אַחַת

עִם מְדוֹרָג,

בַּחֲצָאִית זָהָב.

 

 

ד. אֱלֹאִימָּמִינָהּ

אֱלֹאִימָּא בּוֹזֶזֶת שְׁנָתָהּ שֶׁל מִינָהּ

מִינָּה כָּעֵת אֵינֶנָּהּ מִינָּה

אֱלֹאִימָּא גּוֹזֶזֶת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל מִינָהּ

נְשִׁימָתָהּ שֶׁל מִינָהּ אֵינָהּ עוֹד נִשְׁמָתָהּ שֶׁל מִינָהּ

בְּזוּזָה אֵצֶל האֱלֹאִימָּא

נְשִׁימָה-נְשָׁמָה

מַאי נַפְקָא מִנַּהּ

כָּכָה דָּפַקְנוּ אֶת מִינָהּ

 

 

 

ה. טִינָה

הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל מִינָהּ לָלֶדֶת

זוֹ קְלָלָה עַתִּיקָה שֶׁרוֹבֶצֶת

בְּבֵית הַיּוֹלְדוֹת מִינָּה לוֹחֶצֶת,

 
נוֹשֶׁמֶת נוֹשֶׁמֶת מִינָּה

נוֹהֶמֶת נוֹהֶמֶת אֱלֹאִימָּא.

 
אֱלֹאִימָּא רוֹאָה כָּעֵת אוֹר

קוֹרֵאת לְטִינָה לַחֲזֹר

מִמָּרָק-רֶחֶם-מִינָּה

אֶל עוֹלָמוֹת אֱלֹאִימָּא

מִתּוֹךְ עוֹלָם בְּלִי טִינָה

בּוֹאִי בּוֹאִי לְעוֹלָם יֵשׁ טִינָה

 
וּמִינָּה?

הֵהָרָה רוֹצֶה הָהָרָה.

כְּלוֹמַר: מִינָּה חוֹלֶמֶת עַל עֲמָקִים גְּבוֹהִים

בראשה חֲדָרִים חֲדָרִים

וגרמי מְדָרְגוֹת שֶׁעוֹלִים וְיוֹרְדִים

כָּל מָה שֶׁבַּחוּץ נִכְנַס פְּנִימָה

חָלָלִים חָלָלִים

מֵעוֹלָם אֱלֹאִימָּא (חֲזֹר)

לְרֶחֶם מִינָּה.

 
אֱלֹאִימָּא כְּבָר רוֹאָה אֶת הַנּוֹלֶדֶת

הִיא לוֹחֶצֶת

בַּנְּקֻדָּה הַמַּרְגִּישָׁה אֶת

 
עוֹלָם-עוֹמֵד-לִהְיוֹת-טִינָה

מִינָּה נפרצת, כְּלוֹמַר

מִתּוֹךְ מִינָּה פּוֹרֶצֶת טִינָה,

נוֹשֶׁמֶת נוֹשֶׁמֶת מִינָּה

נוֹהֶמֶת נוֹהֶמֶת אֱלֹאִימָּא.

 
וְטִינָה זוֹ מֵרֶגַע שֶׁנּוֹלֶדֶת

יֵשׁ לָהּ מָה לְהַגִּיד:

תַּעֲשׂוּ כָּךְ, תַּעֲשׂוּ כָּכָה.

תְּנוּ לִי חָלַב,

עֲשׂוּ שֶׁלֹּא יִכְאַב,

גָּרְדוּ לִי אֶת הַגַּב.

הא!

 
וּמִינָּה?

אֶת טִינָה הִיא מְבַקֶּשֶׁת

לְהַחְדִּיר שׁוּב פְּנִימָה

הַחְדֵּר וְצֵא מֵרֶחֶם מִינָּה,

 
נוֹשֶׁמֶת נוֹשֶׁמֶת מִינָּה

נוֹהֶמֶת נוֹהֶמֶת אלאימא.

ו. אַלִּימוּת בַּמִּשְׁפָּחָה

אֱלֹאִימָּא הִיא חֲרָדָה

שֶׁבּוֹרֵאת חֲרָדָה

בּוֹרֵאת אֶת הָעוֹלָם חֲרָדָה

אוֹכֶלֶת אֶת הָעוֹלָם חֲרָדָה

מוֹתִירָה אֶת הָעוֹלָם חֲרֵבָה

אֱלֹאִימָּא מַחְרִיבָה

אֶת כָּל מָה שֶׁיַּלְדָּה

בַּחֲרָדָה

בְּרַחְמַה

בְּחֶמְלָה

שֶׁהִיא הַחֲרָדָה

בְּצוּרָתָהּ הַמַּחְרִיבָה בְּיוֹתֵר.

 
(מִינָּה רַק רוֹצֶה שאֱלֹאִימָּא תָּמוּת כְּבָר)

 
 

ז. אֲנִי רוֹצָה תָּמִיד

הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל מִינָהּ לָמוּת.

אֱלֹאִימָּא תִּקְבֹּר אוֹתָהּ בְּתוֹכָהּ.

אֱלֹאִימָּא כּוֹרָה קֶבֶר בָּרֶחֶם.

אֱלֹאִימָּא מְסַתֶּתֶתּ מַצֵּבַת בָּשָׂר וְדָם.

מִינָהּ נְמֵסָה בְּתוֹךְ נוֹזְלִים רָבִים.

כָּל הַשִּׁירִים עַל מִינָהּ הֵם בִּנְקֻדּוֹת.

כָּל שׁוּרָה עַל מִינָהּ הִיא קְבִיעָה חֲמוּרָה.

לֹא נִתָּן לְהַגְלִיש אֶת מִינָהּ מִשּׁוּרָה לְשׁוּרָה.

מִשּׁוּרָה יְשַׁחְרֵר רַק מוֹת הָאוֹת

מְסַמֵּן הַבָּאוֹת, בְּתוּלוֹת בְּתוּלוֹת

(בַּיּוֹם שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר מִנְּקֻדּוֹת אֵדַע שֶׁהֶחְלַמְתִּי)

יַעַמְדוּ אִמָּהוֹת,

לִכְשֶׁתִּתְּעַבֶּרְנָה

עַל גְּדוֹת מוֹדֶרְנָה

תְּמַלְמֵלְנָה

הֲבָרוֹת חֲדָשׁוֹת

הֲבָרוֹת לֹא מֵעוֹּבָּרוֹת בְּזֶרַע אִמָּהוֹת עַתִּיקוֹת

בְּלִי נְקֻדּוֹת, בְּלִי פסיקים, בְּלִי "אָשׁוּב בִּתִּי בְּתוֹךְ שְׁלוֹשָׁה שָׁבוּעוֹת"

אִם רַק תַּרְפִּי יָמוּת הָאוֹת

(לִהְיוֹת בַּתַּרְבּוּת זֶה לִהְיוֹת מְסֻמָּנוֹת)

כִּי אָז

לֹא יֶחְדְּלוּ עֵינַי לִרְאוֹת

אֶת יֹפִי הָעוֹלָם הַזֶּה.

אֶרְצֶה עֵינַיִם

אֶהְיֶה גֶּבֶר

יהְיֶה לִי זַיִן

אֶכְתֹּב עַל יֹפִי.

אֵתְּאַלְמֵן מִן הַאִם.

אֲנִי אַלְמָנָה, אֹמַר,

אִמִּי הַגְּדוֹלָה מֵתָה עָלַי, הָאֻמָּה מֵתָה עָלַי,

חַיַּיחַיַּי

איבון טוד, 2005, mixed-up childhood
איבון טוד, 2005, mixed-up childhood

הַשִּׂמְלָה

לְעוֹלָם אֵין אֲנִי

לוֹבֶשֶׁת אוֹתָהּ

וְאֵינֶנִּי

עוֹטָה אוֹתָהּ

וְאֵינִי

פּוֹשֶׁטֶת אוֹתָהּ

כְּלָל

גַּם לֹא בָּאַמְבָּט,

וְרַק בִּרְאִי הַמַּבָּט

לִפְעָמִים אֲנִי מַפְשִׁיטָה אוֹתְךָ

מִזּוֹ אֲשֶׁר לְךָ

וְאַתָּה מַפְשִׁיטֱנִי

מִזּוֹ אֲשֶׁר הִנְנִי.

 

כְּשֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּתֵל אָבִיב

יָשַׁבְנוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַפּוֹנָה אֶל הַלֵּב פְּנִימָה

הִשְׁקַפְנוּ מִמֶּנָּה עָלֶיהָ.

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת תְּמִימוֹת,

שְׁעוֹת כֶּלֶב, שְׁעוֹת פַּרְפַּר,

רָאִינוּ אוֹתָהּ פְּרוּמָה עַיִן בְּעַיִן

חוֹר בְּחוֹר,

זוֹ שֶׁאָרַגְנוּ מִן הַלָּשׁוֹן אֶל הָעוֹר

שֶׁאֵינְךָ פּוֹשֵׁט, אֵין אֲנִי

פּוֹשֶׁטֶת,

זוֹ שֶׁשּׁוֹמֶטֶת,

רְקוּמָה לְעוֹרִי

וּרְקוּמָה לַאֲדָמָה

וּרְקוּמָה לַמְּכוֹנָה

וּרְקוּמָה אַל הַבִּינָה

וּרְקוּמָה מִן הַגֵּיהִנּוֹם

הַמְּכֻנֶּה תַּרְבּוּת

בְּסֵדֶר

 

היא תעיר אותנו מוקדם בבוקר, בחושך, ביום של המשאית. יהיה קר מאד למרות שקיץ, או אולי סתיו. נהיה קטנים, נהיה מפוהקים, נרצה להתכרבל עוד קצת במיטת הדירה השכורה. בכל זאת נקום. היא תצחצח את שינינו ותארוז את המברשות והמשחה בתיק הרחצה. היא תכניס אותו לתיק היד שלה, כי כל השאר כבר מחכה במשאית ותחייך חיוך גדול. היא תהיה מתוחה ועצבנית ונרגשת ומבולבלת, תנעל את הדלת ותשאיר את המפתח בארון החשמל. נרד במדרגות שלושתינו בחופזה ולא ניפרד מן הדירה השכורה.

ואז כל זה לא יתרחש. נופי רמת השרון לא יחלפו על פנינו בדרך להרצליה, לא נשב בקבינה של המשאית השכורה המובילה את הרהיטים המעטים, את הבובות שלנו, את הספרים שלה ואת התכשיטים ושכיות החמדה שהוא השאיר אחריו. לא נגיע לקומונה ההרצליינית בערפילי הבוקר והמשאית לא תחנה בפתח הוילה שמארחת את הניסוי ההיפי הזה ברחוב השקט שדייריו עוד ישנים. היא לא תרד מהמשאית, ותשאיר אותנו לחכות עם הנהג, לא תקיש בדלת העץ הגדולה, לא תעמוד שם דקות ארוכות באין איש שייפתח. איש לא יפתח. היא לא תיעלם פנימה פתאום ואז תצא בלוויית אדם גבוה עם כתם אדום על הפנים.

ואם כל זה בלתי נמנע, ובאמת יתרחש, הרי שאנחנו בינתיים נירדם זה על כתפו של זה, בזמן שהנהג כבר מזמן מעשן לו אחת אחרי השניה על המדרכה, עד שהיא תחזור למשאית אחרי פרק זמן שיידמה כשעות, ואולי באמת שעות, או אולי רק חלום אחד, בעיניה דמעות והיא תגיד שהכל ממש בסדר, וכדאי שניכנס ונחכה בפנים, עד שהכל יסתדר. היא תוריד אותנו מן הקבינה הגבוהה כל כך, וניכנס פנימה, אל הווילה, אבל לא מדלת העץ הגדולה, רק מדלת צדדית שתוביל אל חדר כזה שכתוב עליו "קליניקה", ויש בו שטיח צמר גדול ומזרונים וכריות צבעוניות גדולות מאד והיא תבקש שנחכה עוד קצת, בלי להפריע, עד שהכל יסתדר. שעת הלפנות בוקר תתארך עוד ועוד, ואנחנו נישן, או נתעורר, ונשמע, או רק מתוך החלום, צעקות של גדולים מעבר לקיר, ודיונים ארוכים, ובכי, ואולי כבר ערב בחדר הזה שכתוב עליו "קליניקה" ויש בו שטיח צמר גדול ומזרונים וכריות צבעוניות גדולות מאוד. עיניה האדומות יחייכו אלינו כשתעיר אותנו בחטף ותגיד שהכל ממש בסדר, חמודים, רק שזה לא מסתדר, עם הקומונה, וחוזרים הביתה. נצא אל הרחוב החשוך, שם גוש שחור גדול יתברר כמשאית הממתינה, עדיין, עם הרהיטים המעטים, והבובות שלנו והספרים שלה והתכשיטים ושכיות החמדה שהוא השאיר אחריו. נטפס למעלה דרך דלת המתכת הגדולה. לצידנו בקבינה היא תתלחש עם הנהג ונבין רק מילים כמו "תשלום" ו"הציוד" ו"גיברת, דבר כזה עוד לא ראיתי". האורות של הרצליה יחלפו על פנינו בדרך לרמת השרון.

וגם אם יתרחש, הרי שיהיה לאן לחזור. נשוב בנסיעה איטית בקבינה החמה אל הדירה השכורה שלא הושבה לבעליה כבר בבוקר הנסיעה, והרהיטים יוחזרו אליה אחד אחד, בשקט, בצחוק, בהקלה, בסדר מופתי. היא לא תחפש מקום אחר לישון בו, לא נירדם, שוב, על שטיח, בביתה של גננת גן הילדים שלי שהפכה בינתיים לחברתה ולאשת סודה. לא יאוחסנו הבובות והספרים. לא נעבור משם, כעבור חודש או אולי חיים שלמים (לא יירחמו עלינו ילדי השכנים), עם הגננת ומשפחתה לחיות יחד במין וילה גדולה אחרת, בקומונה אחרת, שתהיה כשלון חרוץ. היא לא תהיה כשלון חרוץ. לא נגדל להיות מי שהננו. נהייה מי שאיננו.

כל זה לא יתרחש. נישאר שלושתינו לישון, מוקדם מאוד בבוקר, בחושך המתוק המבשר על עוד דקות ארוכות של כרבול חם, נעים, בדירה השכורה. נקרא לה "הבית" ונסדר על מדפים קטנים את הבובות שלנו ואת הספרים שלה. במגירות קטנות נניח את התכשיטים ושכיות החמדה שהותיר אחריו. נתענג על יופיים מפעם לפעם.

סְלִיחָה

אֲנִי מְבַקֶּשֶׁת סְלִיחָה מֵעַצְמִי
עַל שֶׁלֹּא הִצְלַחְתִּי לָשֵׂאת
אֶת מִשְׁקָלִי הַסְּגֻלִּי
עַד תֹּם.

אַף לֹא שִׁעַרְתִּי
כִּי מִי מִן הַסְּמוּכִים לְשֻׁלְחָנִי
יָקוּם לְמַעֲנִי
הַיּוֹם.

וּכְבָר סוֹף הַיּוֹם.

זָהָב

 

לוּ אָהַבְתִּי מְשׁוֹרֵר הָיִיתִי

מְלַקֶּטֶת אֶת שֶׁאֲרָיוֹת הַפִּיּוּט מִן הַחַיִּים

שֶׁנִּשְׁאָרִים דַּלִּים כָּל כָּךְ אַחֲרֵי שֶׁהַשִּׁירִים נִכְתָּבִים

וְהָיָה זוֹרֵק לִי פֵּרוּרִים, פֵּרוּרִים

אֲנִי רְגִילָה בִּתְחוּשַׁת רָעֵב. אִם לֹא הָיְתָה זוֹ הַחֶמְלָה שֶׁחֲסֵרָה,

הָיָה זֶה בְּוַדַּאי משהוא אַחֵר:

יֵשׁ צַעַר עָמֹק מְאוֹד עַל כָּל הַדְּבָרִים הַיְּקָרִים שֶׁאִבַּדְתִּי

בַּחַיִּים, כָּל הַתַּכְשִׁיטִים, טִפְטוּפֵי הַזְהוּבִים, הַצְּמִידִים

וּבַחֲלוֹמִי אֲבִי הַמֵּת מְלַקֵּט מִמַּרְצֶפֶת אֶבֶן קָרָה פִּסּוֹת זְהָבִים, חֲתִיכוֹת עֲדָיִים

שֶׁנָּפְלוּ מִמַּגָּשִׁים שֶׁל נְזִירוֹת בכנסייה אַחַת

בִּדְרוֹם אָמֶרִיקָה.

וְכָךְ הוּא חַי בִּשְׁעַת אַחֲרֵי מוֹתוֹ, מִפֵּרוּרֵי זָהָב קְדוֹשִׁים שֶׁל אֲחֵרִים

"וְאֵיךְ הַפַּרְנָסָה?" אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

"זוֹ בְּדִיּוּק הַבְּעָיָה".

שׁוּב אֲנִי מְבִינָה בַּפַּעַם הַמֵּאָה מַדּוּעַ חָזַר. בַּפַּעַם הַמֵּאָה.

אֲטַפֵּל בְּךָ.