מובחר

בְּסֵדֶר

 

היא תעיר אותנו מוקדם בבוקר, בחושך, ביום של המשאית. יהיה קר מאד למרות שקיץ, או אולי סתיו. נהיה קטנים, נהיה מפוהקים, נרצה להתכרבל עוד קצת במיטת הדירה השכורה. בכל זאת נקום. היא תצחצח את שינינו ותארוז את המברשות והמשחה בתיק הרחצה. היא תכניס אותו לתיק היד שלה, כי כל השאר כבר מחכה במשאית ותחייך חיוך גדול. היא תהיה מתוחה ועצבנית ונרגשת ומבולבלת, תנעל את הדלת ותשאיר את המפתח בארון החשמל. נרד במדרגות שלושתינו בחופזה ולא ניפרד מן הדירה השכורה.

ואז כל זה לא יתרחש. נופי רמת השרון לא יחלפו על פנינו בדרך להרצליה, לא נשב בקבינה של המשאית השכורה המובילה את הרהיטים המעטים, את הבובות שלנו, את הספרים שלה ואת התכשיטים ושכיות החמדה שהוא השאיר אחריו. לא נגיע לקומונה ההרצליינית בערפילי הבוקר והמשאית לא תחנה בפתח הוילה שמארחת את הניסוי ההיפי הזה ברחוב השקט שדייריו עוד ישנים. היא לא תרד מהמשאית, ותשאיר אותנו לחכות עם הנהג, לא תקיש בדלת העץ הגדולה, לא תעמוד שם דקות ארוכות באין איש שייפתח. איש לא יפתח. היא לא תיעלם פנימה פתאום ואז תצא בלוויית אדם גבוה עם כתם אדום על הפנים.

ואם כל זה בלתי נמנע, ובאמת יתרחש, הרי שאנחנו בינתיים נירדם זה על כתפו של זה, בזמן שהנהג כבר מזמן מעשן לו אחת אחרי השניה על המדרכה, עד שהיא תחזור למשאית אחרי פרק זמן שיידמה כשעות, ואולי באמת שעות, או אולי רק חלום אחד, בעיניה דמעות והיא תגיד שהכל ממש בסדר, וכדאי שניכנס ונחכה בפנים, עד שהכל יסתדר. היא תוריד אותנו מן הקבינה הגבוהה כל כך, וניכנס פנימה, אל הווילה, אבל לא מדלת העץ הגדולה, רק מדלת צדדית שתוביל אל חדר כזה שכתוב עליו "קליניקה", ויש בו שטיח צמר גדול ומזרונים וכריות צבעוניות גדולות מאד והיא תבקש שנחכה עוד קצת, בלי להפריע, עד שהכל יסתדר. שעת הלפנות בוקר תתארך עוד ועוד, ואנחנו נישן, או נתעורר, ונשמע, או רק מתוך החלום, צעקות של גדולים מעבר לקיר, ודיונים ארוכים, ובכי, ואולי כבר ערב בחדר הזה שכתוב עליו "קליניקה" ויש בו שטיח צמר גדול ומזרונים וכריות צבעוניות גדולות מאוד. עיניה האדומות יחייכו אלינו כשתעיר אותנו בחטף ותגיד שהכל ממש בסדר, חמודים, רק שזה לא מסתדר, עם הקומונה, וחוזרים הביתה. נצא אל הרחוב החשוך, שם גוש שחור גדול יתברר כמשאית הממתינה, עדיין, עם הרהיטים המעטים, והבובות שלנו והספרים שלה והתכשיטים ושכיות החמדה שהוא השאיר אחריו. נטפס למעלה דרך דלת המתכת הגדולה. לצידנו בקבינה היא תתלחש עם הנהג ונבין רק מילים כמו "תשלום" ו"הציוד" ו"גיברת, דבר כזה עוד לא ראיתי". האורות של הרצליה יחלפו על פנינו בדרך לרמת השרון.

וגם אם יתרחש, הרי שיהיה לאן לחזור. נשוב בנסיעה איטית בקבינה החמה אל הדירה השכורה שלא הושבה לבעליה כבר בבוקר הנסיעה, והרהיטים יוחזרו אליה אחד אחד, בשקט, בצחוק, בהקלה, בסדר מופתי. היא לא תחפש מקום אחר לישון בו, לא נירדם, שוב, על שטיח, בביתה של גננת גן הילדים שלי שהפכה בינתיים לחברתה ולאשת סודה. לא יאוחסנו הבובות והספרים. לא נעבור משם, כעבור חודש או אולי חיים שלמים (לא יירחמו עלינו ילדי השכנים), עם הגננת ומשפחתה לחיות יחד במין וילה גדולה אחרת, בקומונה אחרת, שתהיה כשלון חרוץ. היא לא תהיה כשלון חרוץ. לא נגדל להיות מי שהננו. נהייה מי שאיננו.

כל זה לא יתרחש. נישאר שלושתינו לישון, מוקדם מאוד בבוקר, בחושך המתוק המבשר על עוד דקות ארוכות של כרבול חם, נעים, בדירה השכורה. נקרא לה "הבית" ונסדר על מדפים קטנים את הבובות שלנו ואת הספרים שלה. במגירות קטנות נניח את התכשיטים ושכיות החמדה שהותיר אחריו. נתענג על יופיים מפעם לפעם.