הַשִּׂמְלָה

מובחר

לְעוֹלָם אֵין אֲנִי

לוֹבֶשֶׁת אוֹתָהּ

וְאֵינֶנִּי

עוֹטָה אוֹתָהּ

אינִי

פּוֹשֶׁטֶת אוֹתָהּ

כְּלָל,

גַּם לֹא בָּאַמְבָּט

וְרַק בִּרְאִי הַמַּבָּט

לִפְעָמִים אֲנִי מַפְשִׁיטָה אוֹתְךָ

מִזּוֹ אֲשֶׁר לְךָ

וְאַתָּה מַפְשִׁיטֱנִי

מִזּוֹ אֲשֶׁר הִנְנִי.

כְּשֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

בְּתֵל – אָבִיב

יָשַׁבְנוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַפּוֹנָה אֶל

הַלֵּב פְּנִימָה

הִשְׁקַפְנוּ מִמֶּנָּה עָלֶיהָ,

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת תְּמִימוֹת

שְׁעוֹת כֶּלֶב, שְׁעוֹת פַּרְפַּר

רָאִינוּ אוֹתָהּ פְּרוּמָה עַיִן בְּעַיִן

חוֹר בְּחוֹר

זוֹ שֶׁאָרַגְנוּ מִן הַלָּשׁוֹן אֶל הָעוֹר

שֶׁאֵינְךָ פּוֹשֵׁט, אֵין אֲנִי

פּוֹשֶׁטֶת

זוֹ שֶׁשּׁוֹמֶטֶת

רְקוּמָה לְעוֹרִי

וּרְקוּמָה לַאֲדָמָה

וּרְקוּמָה לַמְּכוֹנָה

וּרְקוּמָה אַל הַבִּינָה

רְקוּמָה

מִן הַסִּיבִים

ומִתְכָּנַה:

תַּרְבּוּת.

מובחר

בְּסֵדֶר

 

היא תעיר אותנו מוקדם בבוקר, בחושך, ביום של המשאית. יהיה קר מאד למרות שקיץ, או אולי סתיו. נהיה קטנים, נהיה מפוהקים, נרצה להתכרבל עוד קצת במיטת הדירה השכורה. בכל זאת נקום. היא תצחצח את שינינו ותארוז את המברשות והמשחה בתיק הרחצה. תכניס אותו לתיק היד שלה, כי כל השאר כבר מחכה במשאית ותחייך חיוך גדול. היא תהיה מתוחה ועצבנית ונרגשת ומבולבלת, תנעל את הדלת ותשאיר את המפתח בארון החשמל. נרד במדרגות שלושתינו בחופזה ולא ניפרד מן הדירה השכורה.

ואז כל זה לא יתרחש. נופי רמת השרון לא יחלפו על פנינו בדרך להרצליה, לא נשב בקבינה של המשאית השכורה המובילה את הרהיטים המעטים, את הבובות שלנו, את הספרים שלה ואת התכשיטים ושכיות החמדה שהוא השאיר אחריו. לא נגיע לקומונה ההרצליינית בערפילי הבוקר והמשאית לא תחנה בפתח הוילה שמארחת את הניסוי ההיפי הזה ברחוב השקט שדייריו עוד ישנים. היא לא תרד מהמשאית, ותשאיר אותנו לחכות עם הנהג, לא תקיש בדלת העץ הגדולה, לא תעמוד שם דקות ארוכות באין איש שייפתח. איש לא יפתח. היא לא תיעלם פנימה פתאום ואז תצא בלוויית אדם גבוה עם כתם אדום על הפנים.

ואם כל זה בלתי נמנע, ובאמת יתרחש, הרי שאנחנו בינתיים נירדם זה על כתפו של זה, בזמן שהנהג כבר מזמן מעשן לו אחת אחרי השניה על המדרכה, עד שהיא תחזור למשאית אחרי פרק זמן שיידמה כשעות, ואולי באמת שעות, או אולי רק חלום אחד, בעיניה דמעות והיא תגיד שהכל ממש בסדר, וכדאי שניכנס ונחכה בפנים, עד שהכל יסתדר. היא תוריד אותנו מן הקבינה הגבוהה כל כך, וניכנס פנימה, אל הווילה, אבל לא מדלת העץ הגדולה, רק מדלת צדדית שתוביל אל חדר כזה שכתוב עליו "קליניקה" ויש בו שטיח צמר גדול ומזרונים וכריות צבעוניות גדולות מאד והיא תבקש שנחכה עוד קצת, בלי להפריע, עד שהכל יסתדר. שעת הלפנות בוקר תתארך עוד ועוד, ואנחנו נישן, או נתעורר, ונשמע, או רק מתוך החלום, צעקות של גדולים מעבר לקיר ודיונים ארוכים, ובכי, ואולי כבר ערב בחדר הזה שכתוב עליו "קליניקה" ויש בו שטיח צמר גדול ומזרונים וכריות צבעוניות גדולות מאוד. עיניה האדומות יחייכו אלינו כשתעיר אותנו בחטף ותגיד שהכל ממש בסדר, חמודים, רק שזה לא מסתדר, עם הקומונה, וחוזרים הביתה. נצא אל הרחוב החשוך, שם גוש שחור גדול יתברר כמשאית הממתינה, עדיין, עם הרהיטים המעטים, והבובות שלנו והספרים שלה והתכשיטים ושכיות החמדה שהוא השאיר אחריו. נטפס למעלה דרך דלת המתכת הגדולה. לצידנו בקבינה היא תתלחש עם הנהג ונבין רק מילים כמו "תשלום" ו"הציוד" ו"גיברת, דבר כזה עוד לא ראיתי". האורות של הרצליה יחלפו על פנינו בדרך לרמת השרון.

וגם אם יתרחש, הרי שיהיה לאן לחזור. נשוב בנסיעה איטית בקבינה החמה אל הדירה השכורה שלא הושבה לבעליה עוד בבוקר הנסיעה והרהיטים יוחזרו אליה אחד אחד, בשקט, בצחוק, בהקלה, בסדר מופתי. היא לא תחפש מקום אחר לישון בו, לא נירדם, שוב, על שטיח, בביתה של הגננת תמר. הן לא יהיו חברות, לא יאוחסנו הספרים והבובות. לא נעבור משם, כעבור חודש או אולי חיים שלמים (לא יירחמו עלינו ילדי השכנים), לא תהיה תמר הגננת בקומונה אחרת. לא נגדל להיות מי שהננו. נהייה מי שאיננוּ. 

כל זה לא יתרחש. נישאר שלושתינו לישון, מוקדם מאוד בבוקר, בחושך המתוק המבשר על עוד דקות ארוכות של כרבול חם, נעים, בדירה השכורה. נקרא לה "הבית" ונסדר על מדפים קטנים את הבובות שלנו ואת הספרים שלה. במגירות קטנות נניח את התכשיטים ושכיות החמדה שהותיר אחריו. נתענג על יופיים מפעם לפעם.

ספה

טובה אני טובה בפרידה
כמו שאני יודעת לאהוב אותך
כך אני תובעת לזהם אותך בפירות הבאושים של אהבתנו השמוטה
על הספה הירוקה (אני אמרתי לא לספת הסקיי השחור שרצית)
כתמי זרע זרועים בה מעידים, אפילו כעת
על ימי זימה (לטובת הזיכרון, שיזכור: "זימה")

רק הילד לא נגמר, לא יגמר לעולם
בעלי,
איכה נעשה לו ככה?

2004

אמסטרדם

החבר הראשון שלי באמסטרדם היה השריף של אזור הקופישופס ברובע החלונות האדומים. הנק קראו לו הוא שלט על קו ייבוא החשיש ממרוקו והיה ב- Hells Angels והיה לו הארלי ענק ושחור שעליו הוא לקח אותי לטיול בכפרי דייגים. אכלנו צלופחים. היכרנו כשהייתי לקוחה קבועה בקופי שופ שלו, המוצלח מכולם, ממש על התעלה מתחת לבית, בת שש עשרה וחצי, חדשה בעיר ובעולם. היינו יושבות שם, חגית חברתי שבאה לבקר ואני, מגלות בחדווה ובצחקוקים שאם שותים שלוק קולה עם שאכטה קאמל יוצא טעם של חשיש. הוא היה בן 45, גבוה ורזה, צרכן קוקאין, טוב לב ועדין אלי הרבה יותר מן המצופה, פדופיל כמו שעוד ניתן היה להיות בשנות התשעים, שכמו אהב וכיבד את היַּלְדוּת שהייתי שרויה בה, לפחות במובן ששמר עלי מפני הקוק, מעולם לא הציע לי להצטרף אליו, והעניק לי תענוגות מטופשים כמו לספור חבילות של כסף מזומן על מיטת המים הזוגית בדירתו שהיה בה פאר מפוקפק של מי שהיום הוא עשיר ומחר הוא בכלא. היו רמזי סיפורים על עינויים בדרום אמריקה, ומאסר, לא ירדנו לפרטים ביוגרפים. שתינו דרינקים בבתי הזונות המהודרים של העיר. הזונות אהבו אותו ואני אהבתי אותן.

עשינו סקס רגיל למדי. הוא היה קצת זקן אפילו עבורי, אבל היה משהו נשי בשבילי בזקנה הזו, רך ופגיע שאהבתי. הוא לא היה נימול. ידעתי מעט מאד על מין והוא, התאימה לו, אני חושבת, להומואיות הזו של הגבר הזקן בעיני- נערה מעט גמלונית עם כוס מבוייש כזה, אבל חזקה ואמיצה, כמו גבר, נערה הומו. כשנרדמתי חפונה בזרועותיו מיטת המים היתה מגלישה אותי מתוך השינה ואז הייתי מתעוררת בבהלה בחושך מכלה, במחשבה שנפלתי.

אני לא זוכרת איך ומדוע נפרדו דרכינו. אני לפעמים לא זוכרת דברים חשובים, נדמה לי שעזבתי כשפגשתי את מנו. הנק נעלם מהשכונה ומהנוף ופסקו הביקורים התכופים שלו בחנות התכשיטים של אבא. הוא מכר את הקופי שופ ואני המשכתי לעבוד בחנות ולשבת בקופי שופ אצל הבעלים החדשים. עדיין היה שם הגראס הכי טוב בעיר, אפשר היה לשבת שם לבד כי הכירו אותי ושמרו עלי ועשו לי כבוד, הבחורה לשעבר של הבוס, אפשר היה להתמסטל שם למוות ועוד להצליח לעלות הביתה בסוף הערב. אפשר גם היה עוד לעצור בדרך ב- pick up the pieces, הקופי שופ הביתי ממש, זה שמתחת לדירה שלי, להגיד לילה טוב לאריק, או לעלי המצרי, בן בריתי השמי במעוז הקלוויניסטי הזה, להיכנס רק לעוד כוס תה ושיחה עם הראש על המרפקים, רגאיי ברקע תמיד, זה מקדש לבוב מארלי, דונט וורי אבאוט אטינג, ועוד רגע אחרון להצליח לגרד את עצמי למעלה, במעלה מדרגות העץ הצרות והחורקות בבניין המט לנפול בן המאה השבע עשרה, ואף אני בת שבע עשרה עוד מעט.

מן המראה האחורית

אני נזכרת בו כעת עכשיו חזק
במתיקותו שלא היה גבול לבשרה.
ממה פחדתי?
פחדתי להזין ולהמית. יש אולי רוצחת.

אני פורמת, אני לא טווה, טרם אתאחה כבר אתפורר (שלא להתאכזב לאכזב)

הכח הזה שלה באמת קשה כל כך לשאת.

זה מפעם ו

לא לקלקל או כן לקלקל,  להציל או לטבוע, להיות סדר ואי סדר, לרקום אותו מן הרחם, חָיֶה, חָיֶה, חייך בכפות ידיי

אך מה אם יְפַשְּׂקוּ האצבעות ירכיהן ותימוג מבין אצבעותיי?

לו יכלה היתה עוקרת את ליבה מרוב כמה שזה הכאיב

לה

ללדת

או

להחזיר חזרה

(כאילו האיבר הוא רק תינוק שחוזר חלילה).

***

כעת עכשיו חזק


צופה בו
מחלון המכונית בקניון

הוא בן חמש עשרה
אליפטי

ניבט במראה האחורית
ארוך
שרוך
חי!


איך שרדנו ילד
את הרוצחת
גם אותה תפרחת
שניקדה את טוּב מבוך גופך
המתגפף בטוב ליבי,
ליבי ליבי,
(בית היולדות מאיר עליך אור)
נשפך מרוב אהבה
זה ליבי ששפך מן הגוף את הדם,
פימפם אותך ממני
גופך גופי
אתה נוטף, שביר
הרגע בו לא יודעים אם דם או אדם
אל עולם

אחיזה
נתפסת
נצח רחמים והבית

לח, כל כך חם

גופך גופי

בערב כך

בלילה חדרך כמו רפסודה בחושך

שבעים בתולות באות אלי מגלי המרצפת

הן לא טובות

הן לוחשות

את שמו של בני הן רוקמות

על וילונות העור שלי

זה הלך והצטלק ונדלק והתקמט ואל תשאל מה שהיה שם אל תשאל

הפסיעה אל החדר החם, המיחם,
החשוך, הניחם, הנתחם באימת
הנלחש בדיוק:

מות ימות

מות ימות, מותימות, כמו יתמות
כמו אינות, אין אונות, היתה עוקרת ליבה מרוב שזה כואב
לה, לי

בני בני מי ייתן מותי אני תחתך בני

מילים עושות לה תחבולות מילים
רעות! רעות ונבלות!
שפת אורקל?
שפת בדיה?

***

הרפי
האטי
בבוקר
אור יישפך על הווילון
מן החלום שלו אליך לחלום

אמצי עלילת היפוכו של דבר,
התחביר מאד אקוטי
ולעצמי (אני האם) לוחשת:
מותי את, זו את תמותי.

מותי תמותי. מותי תמותי. מותי תמותי,

בני בני חָיֶה

***

מן המראה האחורית כעת יפה תואר

טרי עולז גולש מהאוטו והלאה

אמיתי, מיתי,

ליבי

השפוך נאסף


אליפטי עכשיו


כעת רך

הקהל אומר

אני לא יודעת איזו מין כתיבה יש לי. השאלה הזו העסיקה אותי יותר מדי שנים ומנעה ממני לכתוב. כשאני כותבת יש לי יותר מדי קהל. יש לי כל כך הרבה קהל והוא מורכב מכל כך הרבה ניגודים עד שאיני יכולה לכתוב. למשל הקהל שאומר לי כרגע שכתיבה על לבטי הכתיבה היא בחירה מעצבנת, ילדותית. גרועה במיוחד. נשית מדי. מדוע כה גרועה? כיוון שהיא שחוקה. כל אחד בקהל יודע את זה. והקהל אומר לי: הכי גרוע זה קלישאות. זה עושה אותנו עצובים.

הקהל אומר לי: על מנת לכתוב, עלייך להיפרד ממני. 

הקהל אומר לי: הקשיבי למוסיקה של המילים כי אצלך היא עיקר. 

הקהל אומר לי: אין לך תחביר מרוב ששמעת את המשפטים שגמגמנו.

הקהל אומר לי: אין לך דמיון מרוב קהל. 

 בחרתי קהל נורא אליטיסטי. אליטות ישנות, עם דעות מנומקות. אני בוחרת אותם לאט אבל כשזה נתפס זה נתפס: בספרים, בפייסבוק, במאמרי הדעה, בשיעורים באוניברסיטה. אמי ואבי. מורותיי. בני העיר. תמיד הם באים, למרות הדעות המוצקות. יש לי פרופסור אחד שהוא בקהל כבר מעל עשרים שנה. הוא קורא כל מה שאני כותבת ומגיב רע מאוד. הוא טוען שאני שכחתי את כל החומר. 

ישנו הקהל המאוהב. זה קהל גדול מאוד, צובע על השער. מה מאוהב, מעריץ, סוגד, חולה על, טחון טחון, זה קהל שמרוב כפיים אין לו ידיים, רק גוף אחד מתנפנף של עשר אצבעות כמו מניפה. הקהל המאוהב תמיד מאוכזב. אני לא מתמסרת. לפעמים מרוב כפכופים יוצאים לו צקצוקים, מהידיים, כמו גליצ'ים כשניסו לתפוס אותי במים. זה קהל של חרוזים. לקהל המאוהב קשה כשאני נפרצת. פעם חירבנתי במרכז רחבה במסיבת אהבה. יצא לי המון המון קקי במכנסיים והכל התלכלך. מאז הקהל המאוהב קצת התרחק ממני, וגם מחריזה. 

יש את הקהל שיודע יותר. הקהל החכם הוא קהל רשע ואיום ונורא. הוא יודע משהו חשוב, מרכזי, עיקרי אפילו, שאותו אני לא מבינה. הקהל היודע יודע שאני מפספסת תמיד את עיקר העניין. העניינים חומקים ממני. אני כנראה ממציאה את כל מה שנדמה שאני יודעת. הקהל שיודע יודע שאני חיה בתוך עלילה. הוא יודע שאני מתחזה. הוא יודע שמבחינה אשכנזית, הון מכל הסוגים, הגעתי ממעמד טוב משלו אבל לא השכלתי למנף את זה. נקסט. יכולתי גם אני לדעת יותר. אכזבתי את הקהל שיודע יותר.  הקהל שיודע יותר משתמש במחוות חמות, שואף אותך מלוא הריאות אוויר, נושף לאט, ממלא את האוויר בלחות, כמו משקע של עטרן שוקע בריאות, כך המילים של הקהל שיודע יותר חולפות מעלי, בתוכי, אני לא מבינה אותן, הן מתפרקות ושוקעות אותיות אותיות בתוך הגרון שלי, כמו סיד.    

וישנו הקהל הרחום. בניגוד לקהל המאוהב, שמאוהב כי נשבה בדבש המתוק שטעה לראות בעיני, הקהל הרחום מרחם לשם רחמים, מרחם לשם שמים, מרחם על עצמו שאין בו אמפתיה, תועפות של רגש הוא מעלה כמו גרה מגרונו וכל זאת רק כדי לטשטש כמה מעט זולת יש בו, וכמה נכזב מפאת ציפיות מוסריות ותרבותיות עליונות, מרחם על קורבנות יהירותו המודחקת עוד לפני שראה את כשלונם המפואר, מרחם!! מרחם!! ומפאת שמרחם לא אומר, לא מביע את שאט נפשו לא מביע, את היגעלותו לא מביע, הוא מבין את האתיקה, בחלקה זו גליה טובה וטהורה ברוח, אבל האסתטיקה!!!! הקהל הרחום הוא קהל מבריק ביותר. קהל עליון. מצד אחד, זה קהל שמבין שיש בי משהו שאין באף אחת אחרת. מכאן שציפה ממני לגדולות. היו רגעים שזה כמעט קרה. נגיד, כמעט דוקטורט. ( למה כן הגעתי והוא לא ידע: חשפנית במועדון הבורסה שקוראת אבלאר ואלואיז, בלדרית כספים ברכבות ברחבי אירופה, מנהלת מלון חדרים, שכבתי עם צעיר יהודי אמריקאי על הדשא מתחת לדירה של ווצלאב האבל. כאלה.) מצד שני, כל מה שהקהל הרחום קורא ממני הוא פשוט חובבני. יומרני וחובבני. פשוט פשוט. הקהל הרחום הוא הקהל המתנשא מכל, הוא היה נורא רוצה לאהוב את זה אבל זו כתיבה של עקרת בית. שובבה אמנם, היתה גם כוסית רצינית, היום היא מילף, די שווה, גברית קצת. יש בה משהו מרתיע. אפילו כוחני. דווקא בגלל זה הקהל הרחום מעדיף לאהוב אותי כשאני כותבת על מין. זה נושא לשיחת חברים, יושבים עכשיו צוחקים בבית הקפה ופתאום התרגשות באוויר כשיותם אגמון מגניב ככה: קראתם את יואלי בפייסבוק על מין? הקהל הרחום אוהב אינטלקטואליות שכותבות על מין. אבל כשהקהל הרחום קורא את מה שאני כותבת שלא על מין הוא מרגיש מבוזה, כלומר מבוזה בשבילי על שאיני אינטלקטואלית, המציאה הכל, וזה עושה אותו עצוב ולבו נכמר, לא כועס, אף פעם לא כועס, מזדהה אפילו עם תחושת ממשותה של חוויית החשיפה המשפילה, חושב לעצמו: היתה נשארת במין. הקהל הרחום מקליד לייק רחמים, כדי שלא אגלה את הסוד בעצמי. הקהל הרחום הוא קהל מוסרי. הוא בז לבזות. הוא בז.

הקהל אומר לי: אני לא יכול יותר לכונן אותך במבט

הקהל אומר לי: יש נקודה שחורה במרכז הדף שלך

הקהל אומר לי: הנקודה השחורה במרכז הדף שלך מסתירה את כל האותיות

הקהל אומר לי: הדף שלך שחור מרוב נקודה שחורה

אז אני ישנה, אבל ליבי ער 

undefined

רעב

לא חייבים כל היום אלאימא ואלאימא. בשביל לחיות מספיק אבא. אפילו מת. מת. לחיות זאת אומרת בשביל פעולת הנשימה, השאיפה לנשיפה, מספיק לה מעט מאד, אפילו שארית קטנה, מה קטנה, זערורה, כמו עקבה של זכרון רחוק, ריח אפונה מהבל פיו של אבא. מת אבל זכור, אבוד אבל חבור בעולמי, מספיק בכדי לחיות, אני פה לא מדברת על רצון, מה רצון, עד כדי כך לא סברתי שהכרח. עיקר דבר, בכדי לחיות מספיקה גם שארית של אבא מת, אין אפילו צורך לזכור את יום ההולדת, את יום ההולדת של מותו איני עכשיו מעט כמעט זוכרת, בשביל לחיות מספיקה כף ידו שעונה על המשענת, אמנם מתה, אבל טוענת, טוענת משהו, משתדלת בעבור הדבר שהוא העיקר, כלומר חקיקתה בחיקי החם, הטבעת חומה באדום הדם. בשביל לחיות לא צריך את חום הדם, מה שלא היה שם זה דם וכשבא השוטר דבר לא נחתם מלבד הטופס של חוקר מקרי

ה מ ו ו ת, שולמו דמים

ל א מ ב ו ל נ ס ובכך נחתמה עסקה ותם. בשביל לחיות לא צריך כסף, אפילו לחם לא הכרח, זו סתם דיבה, מספיקה הריבה, על איזה שביל אקבץ נדבה זערורה, באילו פירורים אוסיף להשתבח בשביל הזורח, בשביל לחיות אין כל הכרח בהזנה, שאל כל זונה, שאל כל בת של אבא שלה.

אדום

היתה ביני לביני שאלה בדבר הנכונות של הפעולות הללו: מריחת הלק, משיחת השפתיים, כל השנים הללו הארוכות, מריטת השיער הסיזיפית, תחושת ההשפלה, ומנגד: הזדהררות השפתיים באדומים, היפערות הפתח הלבן מן התוך של העין המשוחה בשחור, הזדקרות האישון, התמשכות האצבעות האדומות אל מעל לפונקצית הידית, הופכת אותן ללא תופסות, לא עובדות, לא מטפלות בילדים, לא חודרות. נהדר! לא גבר. אישה עם חודים.

ואז נמאס לי והציפורניים שלי שחורות מעבודה וייסורים ובלנסטון וג'ינס וחוזר חלילה וגו'. או שאני באה בציבור בשמלה פרחונית,

הנוסח הוא ההגיון.

סימון וצביעת השערים של הגוף, האצבעות והשיער הם כמו טקסי חג ערוכים היטב, הנוסח הוא ההגיון, והוא האסתטיקה של ההגיון ושל הבדיה הנהדרת של הנפש.

הפתיינות היא פריוויליגיה אבולוציונית מופלאה כל כך

מפליאה

המהירות בה הבורגנות ויתרה עליה.

אדום אדום, תאמרו , אבל מה על הדמים?! כמה זה עלה לנו כשנאנסנו, נחדרנו, נפרצנו, באותם השערים האדומים בדיוק. גייסות גייסות, צלבנים וממלוכים, יווניים ומונגולים, נוצריים ויהודונים של שטעטל, במתק או בבתק, באו עלינו באותם שערי פיתוי, שודדים ופורצים, שעירים מפליצים, חמים חמים קרעו אותנו.

ההיסטוריה היא הרי הרקומה בבשרינו. האבולוציה היא רק סיפור מסגרת.

עכשיו המין ליברלי, אז אמשח ציפורניים על גדת התרבות. על גדת הבזות. שערים נסגרים. נזדיין בנימוס.

נְשִׁימָה

בִּשְׁנָתָם אֲנִי רַקְדָנִית רְעֵבָה וּפֵרוֹת

וִירָקוֹת נִּזְרָקִים לְעֶבְרֵי מִן הַמֵּזַח,

שֶׁאֹכַל וְאֶהְיֶה שְׂבֵעָה.

הַיְּלָדִים נוֹשְׁמִים עֲמֻקּוֹת וְרַכּוֹת אֶת חַיַּי

כְּלוֹמַר אֶת הַמְּזֻקָּק הַנּוֹתָר אַחֲרוֹן

בִּנְשִׁימָה יְתְרָה.

הַהֲבָרָה הֶהַרָה

נוֹשֶׁמֶת אוֹכֶלֶת בּוֹלַעַת אוֹתִיּוֹת יְשָׁנוֹת, עֲקָרוֹת.

בַּלַּיְלָה אֲנַחְנוּ מַעֲלִים נִיצוֹצוֹת.

שְׁנָתְךָ הִיא חֶמְלָה

שְׁנָתֵךְ הִיא שִׂמְלָה

שֶׁל עוֹר בְּאוֹר

הָשִׁיבֵנִי בְּנִי

הָשִׁיבִינִי בַּת,

וְאֶחֱזֹר.

פִּעְפּוּעַ

בַּגְרוּת הַיַּלְדוּת פִּעְפְּעָה
כְּמוֹ מַיִם הִפְתִּיעָה
אוֹתִי, הָנָאֲוָה
שֶׁבְּכָל זֹאת הָיִיתִי יַלְדָּה
וּבָאָה, בָּאָה
הָיִיתִי אוֹמֶרֶת
נִשְׁפְּכָה לְתוֹכִי
זֶה לֹא רַק הַדָּם
זֶה אָדָם
שֶׁהֶחָדָשׁ פּוֹלֵשׁ לְתוֹכָהּ
וְהִיא נִהְיֵית חֲדִישָׁה עַדְּאֵימָה
וְאָז וּמֵאָז
אֲנִי כְּמוֹ מַשְׁאֵבָה
בַּיָּדַיִם
אוֹסֶפֶת מַיִם
מוּצֶפֶת
וְאַתָּה לֹא מֵבִין, בֶּנְאָדָם
מֵאֵיפֹה כָּל הַשֶּׁפַע הַזֶּה בָּא

אִי שֶׁל צֶדֶק

 

בִּרְחוֹבוֹת כְּפָר סַבָּא
יֵשׁ הוֹד נוֹרָא לַשָׁרוֹן
אֲנִי בַּמִּזְרָח
וְלִיבִּי, הוֹ לִיבִּי
שָׁעוֹת שֶׁאֲנִי מְחַפֶּשֶׂת אוֹתִי.
הַיְּלָדִים יְשֵׁנִים.
בַּבּוֹקֶר נִרְאֶה כְּבָר
אֵיךְ לִחְיוֹת עִם כֹּל הַכְּפָר סַבָּא הַזֶּה
הַשְּׁמוּרָה, פַּרְבָרָה. אִידִילִיָה!
בְּוַיְצְמָן הַחִיפּוּשׁ אַחַר כִּיוּוּן
מוֹלִיד פִּיתְרוֹן סָבִיר:
פֹּה זֶה מַעֲרָב קַלְקִילְיָה.