מובחר

סֵפֶר הַאֱלֹאִימָּא, פרק א: אלימות

 

א. פִּיתוֹמימָּא

אֱלֹאִימָּא בָּרְאָה אוֹתִי פִּיתוֹם

דִּיבַּרְתִּי דָּבָר מִדְּבָרֶיהָ

צְעָדִים טּוֹפַפְתִּי אוֹתָהּ

אֱלֹאִימָּא בָּרְאָה אוֹתִי רַבִּים וְרַבּוֹת

הָיִיתִי פִּתֹם וְרַעַמְסֵס וְעוֹד הַרְבֵּה יְלָדוֹת אֲחֵרוֹת

פָּשַׁטְתִּי יָד מִחוּץ לַפִּיגָ'מָה

הָיִיתִי עִיר מִסְכְּנוֹת

אֱלֹאִימָּא בָּרְאָה אוֹתִי פִּתְאוֹם

מִן הַפּוֹת שֶׁל אֱלֹאִימָּא

לֹא הַחוּצָה דַּוְוקָא פְּנִימָה-

הָיִיתִי מַאֲגוּרוֹת מַיִם

בבְּרֵיכַת רֶחֶם אֱלֹאִימָּא

ב. עוֹד לֹא מִינָהּ שֶׁתִּהְיֶה

אֱלֹאִימָּא תָּפְרָה לְמִינָהּ שִׂמְלָה

מִינָּה לָבְשָׁה אֶת הַשִּׂמְלָה

וְאָהֲבָה אוֹתָהּ כָּל כָּךְ עַד שֶׁלֹּא

רָצְתָה לִפְשׁוֹט עוֹד לְעוֹלָם

אֲבָל הָעוֹלָם גָּדַל

וְהַשִּׂמְלָה קָטְנָה

וְהִתְפָּקְעַה

פָּקְעַה

קָטְנָה

וְקָטְנָה

וְקָטְנָה

וְקָטְנָה

וְקָטְנָה

עַד שֶׁהַשִּׂמְלָה לֹא עָלְתָה עַל מִינָהּ

וּמִנָּה לֹא עָלְתָה עַל הַשִּׂמְלָה.

אֱלֹאִימָּא פָּסְקָה: נִתַּן אוֹתָהּ לַיַּלְדָּה שֶׁצְּרִיכָה.

מִנָּה בָּכְתָה.

אֱלֹאִימָּא לִטְּפָה אֶת מִינָהּ

עָשְׂתָה שַׁה שַׁה שַׁה

מִינָּה צָרְחָה.

אֱלֹאִימָּא בָּכְתָה וְהָלְכָה

לָעֲבוֹדָה בַּתֵּאַטְרוֹן, 

כְּשֶׁאֶחֱזֹר אָמְרָה, פָּשׁוּט תִּפְשְׁטִי וְקָדִימָה.

בְּכָל זֹאת זאתי אֱלֹאִימָּא וזאתי מִינָהּ

זֹאת בְּכָל הָעוֹלָם

(וְזֹאת רַק קְצָת בגפיים פְּנִימָה)

***

מִינָּה לְבַדָּהּ.

פָּשׁוּט מאד! הא הא!

מִינָּה מְטַפֶּסֶת עַל כִּיסֵּא מִטְבָּח שֶׁגָּדְלוֹ בִּכְלָל לֹא נשְׁתַּנָּה

שׁוֹכַחַת מִן הַשִּׂמְלָה

שׁוֹכַחַת מאֱלֹאִימָּא,

זֶּה נִפְלָא:

הִנֵּה מִינָּה וְהַכִּסֵּא

זֶה הַכִּסֵּא וְזוֹ מִינָהּ-

מַתְאִימִים.

מִינָּה חוֹבֶשֶׁת אֶת הַמַּסֵּכָה הַכְּחוּלָּה שֶׁל אֱלֹאִימָּא וּמִתְבּוֹנֶנֶת בְּמַרְאָה:

מִינָּה גְּדוֹלָה מִדַּי עַל הַשִּׂמְלָה

כְּמוֹ סַל עָמוּס להתפקע

כְּמוֹ זַחַל עוֹמֵד להתבקע

כְּמוֹ אַמְבַּטְיָה נִשְׁ פֶּ 

כֶת

עַל גְּדוֹתֶיהָ

הִיא יוֹתֵר מִדַּי מַיִם

יוֹתֵר מִדַּי פַּרְפַּר 

תִּהְיֶה

יוֹתֵר מִדַּי דָּבָר

אִם אֱלֹאִימָּא לֹא תַּעֲשֶׂה שׁוּם דָּבָר

מָה שֶׁתִּהְיֶה מִינָּה זֶה מָה

שֶׁעוֹד לֹא מִינָּה.

עוֹד לא מִינָהּ שֶׁתִּהְיֶה.

מִינָּה הִיא התפקעות,-

מתפקעת מִצְּחוֹק!

הִיא נִרְאֵית כְּמוֹ עֵץ תְּפוּחִים שֶׁצָּמְחוּ לוֹ פֵּרוֹת שֶׁל בַּנָּנָה

נִרְאֵית כְּמוֹ חֻלְצָה לְבָנָה עִם טִפָּה אֲדֻמָּה

(כְּמוֹ לִכְלוּךְ כִּי הִיא לֹא בִּמְקוֹמָהּ)

זֶה נוֹרָא מַצְחִיק אֶת מִינָהּ

עַכְשָׁו כְּשֶׁהַכֹּל שָׁפוּך ומתפקע

יְכוֹלָה בְּאֵין מפרע

לְחָרוז 

לְעַצְמָהּ

מַרְגִּישָׁה פַּעַם אַחֲרוֹנָה 

מַתְאִימָה

קְטַנָּה,

מָה בִּכְלָל יָבוֹא עַל מָה

(צָרִיךְ לִרְצוֹחַ אֶת אֱלֹאִימָּא)

***

הִנֵּה

כְּבָר לַיְלָה

הַלַּיְלָה הַזֶּה

מָה נִשְׁתַּנֶּה

הַלַּיְלָה בו מִּינָּה גְּדוֹלָה עַל שִׂמְלָה קְטַנָּה

הַלַּיְלָה הַזֶּה הָעוֹלָם יִקטן וּמִינָּה גְּדוֹלָה גְּדוֹלָה

כָּכָה שְׁאֵינְבּרֵירָה

***

מִינָּה חוֹלֶמֶת

הִיא לֹא מְסַפֶּרֶת מָה

(אֵין שׁוּם דִּימּוּי בָּעוֹלָם אוֹ שָׂפָה שֶׁיְּכוֹלִים לְהַסְבִּיר אֶת מָה שֶׁמִּינָּה חָלְמָה. הַיֵּשׁ הוּא יֵשׁ)

***

כְּבָר בּוֹקֶר כשאֱלֹאִימָּא חוֹזֶרֶת מֵהָעֲבוֹדָה

ומִינָּה הִיא מִזְּמַן בְּרַבִּים

הַשִּׂמְלָה פקעה מִמִּינָהּ

חוּטִים עוֹמְדִים בֶּחָלָל הַחֶדֶר

פֵיוֹת עֲמֵלוֹת בְּעַמָל וְסֵדֶר

חוּטִים בֵּין הַפֵּיוֹת לְבֵין מִינָהּ

הֵן תּוֹפְרוֹת וְהִיא יְשֵׁנָה

הֵן רוֹקְדוֹת וְהִיא עֲמֵלָה

הֵן טוות לְמִינָהּ שִׂמְלָה חֲדָשָׁה

מִינָּה חוֹלְמוֹת

הֵן לֹא תְּסַפֵּר לָכֶם מָה

(אֵין שׁוּם דִּימּוּי בָּעוֹלָם אוֹ שָׂפָה שֶׁיְּכוֹלִים לְהַסְבִּיר אֶת מָה שֶׁמִּינָּה חוֹלְמוֹת, הַיֵּשׁ הוּא יֵשׁ)

ג. אֱלֹאִימָּא במאה העשרים

אֱלֹאִימָּא מִתְלַבֶּשֶׁת לַיְּצִיאָה

נוֹעֶלֶת אֶת סִירוֹת הָעֲקֵבִים

שָׁטָה הַחוּצָה אֶל שְׁנוֹת הַשְּׁמוֹנִים

שָׂם הִיא בִּכְלָל לֹא אֱלֹאִימָּא

סְתָם אַחַת עִם כָּרִיּוֹת בַּכְּתֵפָיִים

אַחַת

עִם מְדוֹרָג

בַּחֲצָאִית זָהָב

ד. אֱלֹאִימּ

אֱלֹאִימָּא בּוֹזֶזֶת שְׁנָתָהּ שֶׁל מִינָהּ,

מִינָהּ יַלְדָּה מַאֲמִינָה.

אֱלֹאִימָּא גּוֹזֶזֶת נִשְׁמָתָהּ שֶׁל מִינָהּ

כָּעֵת אֵינֶנָּהּ מִינָּה

נְשִׁימָתָהּ שֶׁל מִינָהּ

אֵינֶנָּהּ

עוֹד נִשְׁמָתָהּ 

בְּזוּזָה אֵצֶל האֱלֹאִימָּא

נְשִׁימָה-נְשָׁמָה

מַאי נַפְקָא מִנַּהּ

 

ה. טִינָה

הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל מִינָהּ לָלֶדֶת

זוֹ קְלָלָה עַתִּיקָה שֶׁרוֹבֶצֶת

בְּבֵית הַיּוֹלְדוֹת מִינָּה לוֹחֶצֶת

נוֹשֶׁמֶת נוֹשֶׁמֶת מִינָּה

נוֹהֶמֶת נוֹהֶמֶת אֱלֹאִימָּא

רוֹאָה כָּעֵת אוֹר

קוֹרֵאת לְטִינָה לַחֲזֹר

מִמָּרָק-רֶחֶם-מִינָּה

אֶל רחם אֱלֹאִימָּא

מִשָּׁם הגיעי עַד לְכָאן

בּוֹאִי בּוֹאִי לְעוֹלָם

טִינָה

וּמִינָּה?

הֵהָרָה רוֹצֶה הָהָרָה

כְּלוֹמַר: מִינָּה חוֹלֶמֶת

עַל עֲמָקִים גְּבוֹהִים

בראשה חֲדָרִים חֲדָרִים

וגרמי מְדָרְגוֹת עוֹלִים וְיוֹרְדִים

כָּל מָה שֶׁבַּחוּץ נִכְנַס פְּנִימָה

וְהִיא

נִפְרֶצֶת

כְּלוֹמַר

מִתּוֹךְ מִינָּה פּוֹרֶצֶת טִינָה

נוֹשֶׁמֶת נוֹשֶׁמֶת מִינָּה

נוֹהֶמֶת נוֹהֶמֶת אֱלֹאִימָּא

וּמִינָּה?

אֶת טִינָה הִיא מְבַקֶּשֶׁת

לְהַחְדִּיר שׁוּב פְּנִימָה

ו. אַלִּימוּת בַּמִּשְׁפָּחָה

אֱלֹאִימָּא הִיא חֲרָדָה

בּוֹרֵאת חֲרָדָה

חומלת אֶת הָעוֹלָם חֲרָדָה

אוֹכֶלֶת אֶת הָעוֹלָם חֲרָדָה

מוֹתִירָה אֶת הָעוֹלָם חֲרֵבָה

אֱלֹאִימָּא מַחְרִיבָה

מָה שֶׁיַּלְדָּה

בְּחֶמְלָדָה

(מִינָּה רַק רוֹצֶה שאֱלֹאִימָּא תָּמוּת כְּבָר)

ז. מַגְלֵשָׁה,

גם אֲנִי רוֹצָה תָּמִיד

הִגִּיעַ זְמַנָּהּ שֶׁל מִינָהּ לָמוּת.

אֱלֹאִימָּא תִּקְבֹּר אוֹתָהּ בְּתוֹכָהּ.

אֱלֹאִימָּא כּוֹרָה קֶבֶר בָּרֶחֶם.

אֱלֹאִימָּא מְסַתֶּתֶתּ מַצֵּבַת בָּשָׂר וְדָם.

הנה מִינָהּ נְמֵסָה בְּתוֹךְ נוֹזְלִים רָבִים.

הַשִּׁירִים עַל מִינָהּ נרקמים בִּנְקֻדּוֹת.

כָּל שׁוּרָה עַל מִינָהּ הִיא קְבִיעָה חֲמוּרָה.

לֹא נִתָּן לְהַגְלִיש אֶת מִינָהּ מִשּׁוּרָה לְשׁוּרָה.

***

מִשּׁוּרָה יְשַׁחְרֵר רַק מוֹת הָאוֹת

מְסַמֵּן הַבָּאוֹת בְּתוּלוֹת בְּתוּלוֹת

(בַּיּוֹם שֶׁאֶשְׁתַּחְרֵר מִנְּקֻדּוֹת אֵדַע שֶׁהֶחְלַמְתִּי)

יַעַמְדוּ אִמָּהוֹת

לִכְשֶׁתִּתְּעַבֶּרְנָה

עַל גְּדוֹת מוֹדֶרְנָה

תְּמַלְמֵלְנָה

הֲבָרוֹת חֲדָשׁוֹת

לֹא מֵעוֹּבָּרוֹת בְּזֶרַע אִמָּהוֹת עַתִּיקוֹת

אִם רַק תַּרְפִּי יָמוּת הָאוֹת

(לִהְיוֹת בַּתַּרְבּוּת זֶה לִהְיוֹת מְסֻמָּנוֹת)

כִּי אָז

לֹא יֶחְדְּלוּ עֵינַי לִרְאוֹת

אֶת יֹפִי הָעוֹלָם הַזֶּה

אֶרְצֶה עֵינַיִם

אֶהְיֶה גם גֶּבֶר גַּם אֵם גַּם אָב גַּם

זַיִן יהְיֶה לִי

אֶכְתֹּב עַל יֹפִי

אֵתְּאַלְמֵן מִן הַאִם

אֲנִי אַלְמָנָה אֹמַר

אִמִּי הַגְּדוֹלָה מֵתָה עָלַי הָאֻמָּה מֵתָה עָלַי

חַיַּי חַיַּי

איבון טוד, 2005, mixed-up childhood
איבון טוד, 2005, mixed-up childhood

הַשִּׂמְלָה

מובחר

לְעוֹלָם אֵין אֲנִי

לוֹבֶשֶׁת אוֹתָהּ

וְאֵינֶנִּי

עוֹטָה אוֹתָהּ

אינִי

פּוֹשֶׁטֶת אוֹתָהּ

כְּלָל,

גַּם לֹא בָּאַמְבָּט

וְרַק בִּרְאִי הַמַּבָּט

לִפְעָמִים אֲנִי מַפְשִׁיטָה אוֹתְךָ

מִזּוֹ אֲשֶׁר לְךָ

וְאַתָּה מַפְשִׁיטֱנִי

מִזּוֹ אֲשֶׁר הִנְנִי.

כְּשֶׁנִּפְגַּשְׁנוּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

בְּתֵל – אָבִיב

יָשַׁבְנוּ עַל הַמִּרְפֶּסֶת הַפּוֹנָה אֶל

הַלֵּב פְּנִימָה

הִשְׁקַפְנוּ מִמֶּנָּה עָלֶיהָ,

שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת תְּמִימוֹת

שְׁעוֹת כֶּלֶב, שְׁעוֹת פַּרְפַּר

רָאִינוּ אוֹתָהּ פְּרוּמָה עַיִן בְּעַיִן

חוֹר בְּחוֹר

זוֹ שֶׁאָרַגְנוּ מִן הַלָּשׁוֹן אֶל הָעוֹר

שֶׁאֵינְךָ פּוֹשֵׁט, אֵין אֲנִי

פּוֹשֶׁטֶת

זוֹ שֶׁשּׁוֹמֶטֶת

רְקוּמָה לְעוֹרִי

וּרְקוּמָה לַאֲדָמָה

וּרְקוּמָה לַמְּכוֹנָה

וּרְקוּמָה אַל הַבִּינָה

רְקוּמָה

מִן הַסִּיבִים

ומִתְכָּנַה:

תַּרְבּוּת.

מובחר

בְּסֵדֶר

 

היא תעיר אותנו מוקדם בבוקר, בחושך, ביום של המשאית. יהיה קר מאד למרות שקיץ, או אולי סתיו. נהיה קטנים, נהיה מפוהקים, נרצה להתכרבל עוד קצת במיטת הדירה השכורה. בכל זאת נקום. היא תצחצח את שינינו ותארוז את המברשות והמשחה בתיק הרחצה. תכניס אותו לתיק היד שלה, כי כל השאר כבר מחכה במשאית ותחייך חיוך גדול. היא תהיה מתוחה ועצבנית ונרגשת ומבולבלת, תנעל את הדלת ותשאיר את המפתח בארון החשמל. נרד במדרגות שלושתינו בחופזה ולא ניפרד מן הדירה השכורה.

ואז כל זה לא יתרחש. נופי רמת השרון לא יחלפו על פנינו בדרך להרצליה, לא נשב בקבינה של המשאית השכורה המובילה את הרהיטים המעטים, את הבובות שלנו, את הספרים שלה ואת התכשיטים ושכיות החמדה שהוא השאיר אחריו. לא נגיע לקומונה ההרצליינית בערפילי הבוקר והמשאית לא תחנה בפתח הוילה שמארחת את הניסוי ההיפי הזה ברחוב השקט שדייריו עוד ישנים. היא לא תרד מהמשאית, ותשאיר אותנו לחכות עם הנהג, לא תקיש בדלת העץ הגדולה, לא תעמוד שם דקות ארוכות באין איש שייפתח. איש לא יפתח. היא לא תיעלם פנימה פתאום ואז תצא בלוויית אדם גבוה עם כתם אדום על הפנים.

ואם כל זה בלתי נמנע, ובאמת יתרחש, הרי שאנחנו בינתיים נירדם זה על כתפו של זה, בזמן שהנהג כבר מזמן מעשן לו אחת אחרי השניה על המדרכה, עד שהיא תחזור למשאית אחרי פרק זמן שיידמה כשעות, ואולי באמת שעות, או אולי רק חלום אחד, בעיניה דמעות והיא תגיד שהכל ממש בסדר, וכדאי שניכנס ונחכה בפנים, עד שהכל יסתדר. היא תוריד אותנו מן הקבינה הגבוהה כל כך, וניכנס פנימה, אל הווילה, אבל לא מדלת העץ הגדולה, רק מדלת צדדית שתוביל אל חדר כזה שכתוב עליו "קליניקה" ויש בו שטיח צמר גדול ומזרונים וכריות צבעוניות גדולות מאד והיא תבקש שנחכה עוד קצת, בלי להפריע, עד שהכל יסתדר. שעת הלפנות בוקר תתארך עוד ועוד, ואנחנו נישן, או נתעורר, ונשמע, או רק מתוך החלום, צעקות של גדולים מעבר לקיר ודיונים ארוכים, ובכי, ואולי כבר ערב בחדר הזה שכתוב עליו "קליניקה" ויש בו שטיח צמר גדול ומזרונים וכריות צבעוניות גדולות מאוד. עיניה האדומות יחייכו אלינו כשתעיר אותנו בחטף ותגיד שהכל ממש בסדר, חמודים, רק שזה לא מסתדר, עם הקומונה, וחוזרים הביתה. נצא אל הרחוב החשוך, שם גוש שחור גדול יתברר כמשאית הממתינה, עדיין, עם הרהיטים המעטים, והבובות שלנו והספרים שלה והתכשיטים ושכיות החמדה שהוא השאיר אחריו. נטפס למעלה דרך דלת המתכת הגדולה. לצידנו בקבינה היא תתלחש עם הנהג ונבין רק מילים כמו "תשלום" ו"הציוד" ו"גיברת, דבר כזה עוד לא ראיתי". האורות של הרצליה יחלפו על פנינו בדרך לרמת השרון.

וגם אם יתרחש, הרי שיהיה לאן לחזור. נשוב בנסיעה איטית בקבינה החמה אל הדירה השכורה שלא הושבה לבעליה עוד בבוקר הנסיעה והרהיטים יוחזרו אליה אחד אחד, בשקט, בצחוק, בהקלה, בסדר מופתי. היא לא תחפש מקום אחר לישון בו, לא נירדם, שוב, על שטיח, בביתה של הגננת תמר. הן לא יהיו חברות, לא יאוחסנו הספרים והבובות. לא נעבור משם, כעבור חודש או אולי חיים שלמים (לא יירחמו עלינו ילדי השכנים), לא תהיה תמר הגננת בקומונה אחרת. לא נגדל להיות מי שהננו. נהייה מי שאיננוּ. 

כל זה לא יתרחש. נישאר שלושתינו לישון, מוקדם מאוד בבוקר, בחושך המתוק המבשר על עוד דקות ארוכות של כרבול חם, נעים, בדירה השכורה. נקרא לה "הבית" ונסדר על מדפים קטנים את הבובות שלנו ואת הספרים שלה. במגירות קטנות נניח את התכשיטים ושכיות החמדה שהותיר אחריו. נתענג על יופיים מפעם לפעם.

זָהָב

מובחר

 

לוּ אָהַבְתִּי מְשׁוֹרֵר הָיִיתִי

מְלַקֶּטֶת אֶת שֶׁאֲרָיוֹת הַפִּיּוּט מִן הַחַיִּים

שֶׁנִּשְׁאָרִים דַּלִּים כָּל כָּךְ אַחֲרֵי שֶׁהַשִּׁירִים נִכְתָּבִים

וְהָיָה זוֹרֵק לִי פֵּרוּרִים, פֵּרוּרִים

אֲנִי רְגִילָה בִּתְחוּשַׁת רָעֵב. אִם לֹא הָיְתָה זוֹ הַחֶמְלָה שֶׁחֲסֵרָה,

הָיָה זֶה בְּוַדַּאי משהוא אַחֵר:

יֵשׁ צַעַר עָמֹק מְאוֹד עַל כָּל הַדְּבָרִים הַיְּקָרִים שֶׁאִבַּדְתִּי

בַּחַיִּים, כָּל הַתַּכְשִׁיטִים, טִפְטוּפֵי הַזְהוּבִים, הַצְּמִידִים

וּבַחֲלוֹמִי אֲבִי הַמֵּת מְלַקֵּט מִמַּרְצֶפֶת אֶבֶן קָרָה פִּסּוֹת זְהָבִים, חֲתִיכוֹת עֲדָיִים

שֶׁנָּפְלוּ מִמַּגָּשִׁים שֶׁל נְזִירוֹת בכנסייה אַחַת

בִּדְרוֹם אָמֶרִיקָה.

וְכָךְ הוּא חַי בִּשְׁעַת אַחֲרֵי מוֹתוֹ, מִפֵּרוּרֵי זָהָב קְדוֹשִׁים שֶׁל אֲחֵרִים

"וְאֵיךְ הַפַּרְנָסָה?" אֲנִי שׁוֹאֶלֶת

"זוֹ בְּדִיּוּק הַבְּעָיָה".

שׁוּב אֲנִי מְבִינָה בַּפַּעַם הַמֵּאָה מַדּוּעַ חָזַר. בַּפַּעַם הַמֵּאָה.

אֲטַפֵּל בְּךָ.

מובחר

משירי ארץ אהבתי

 

רצינו לברוח ללילה. נתפר, מעשה רקמה, סידור לשלושת הילדים. ערב קודם ישבנו בחצר, מותשים, יודעים שלילה אחד לא יספיק עם כל המוכרחים להיות שמייח שמתלווה להימלטויות הקצרות מהבית.

וחוץ מזה, הוא אומר לי, את בקצה. אין עם מי לנסוע. סעי לבד, קחי שני לילות. 

אני יושבת באוטו ולא יודעת לאן. בא לי לישון. באוטו, ככה. אולי מלון זול בעיר, אולי ילדה רעה ושיכורה. אולי אוהל במדבר. זה חג, ובשום מקום אין מקום פנוי. מזמינה חדר ללילה בשדה בוקר.

למדבר, אם כן, כפי שרציתי מלכתחילה.

תאוצה, המראה, בהלה כמו מכה קלה בכנף, לא נורא, אני בדרך וכבר ברור: מסע. יש את הפרפור הזה, בחיי שהוא שם, ואני נוסקת עם waze ידידי לכביש 6 ומיד אחריו 40 מחכה לי, וזה כבר די כמו לפני 25 שנה, בנסיעות עם אבא לערד דרך קרית גת עם הסנדוויץ חביתה בתחנת הדלק. עוצרת ליד עץ אחד, בתחנה ראשונה מבין רבות לאורך 40.

מספרים, מספרים, מספרים ממלאים את ראשי והופכים לסדרות: 25,40,6.

. תמונה

ברדיו סידרו לי שירים יפים. זה מתחיל בארז הלוי ואז בוקעת רות דולורס וייס עושה לאה גולדברג: משירי ארץ אהבתי. לא הכרתי את הביצוע הזה. אני מתחילה לבכות כמו ילדה.

זהו, ובכן, נושא הנסיעה.

אני לא מצליחה להתרכז עד הסוף במילות השיר, אבל אני חושבת על לאה גולדברג ועל היומנים שלה שקראתי לא מזמן. בביצוע של רות דולורס וויס מתבהר בבירור שזה לא עוד שיר אהבה לארץ הזו כמו שניסתה פעם לשיר את זה יפה כל כך חווה אלברשטיין. זה שיר געגוע מר למולדת האחרת, לקובנה של לאה גולדברג. למכורה המגרשת.

לקבץ את נדבות הארץ המגרשת אותי אני הולכת. לאהוב אותה, עוד רגע קט לפני שתנטשני כליל. קובנה שלי, לאה גולדברג שלי, דימונה שלי.

(ארץ היא בן או בת? מולד או מולדת? אם או אב? והמדבר?)  

החמצה ראשונה ובאר שבע 

תחנה ראשונה: באר שבע. קודם, עולה פתאום בדעתי, אולי אל עראקיב. אני חותכת מהכביש אבל כראוי למעמדו היישוב הבדואי הבלתי מוכר שבתיו הדלים נהרסים שוב ושוב על ידי הרשויות אינו קיים ב- waze. שיטוט קצר בגוגל מגלה שהוא מצוי אי שם, צפונית לבאר שבע, ליד היישוב בעל השם המופלא, הבתולי כל כך, גבעות בר. מול גבעות הבר הללו, הזרועות התיישבויות בדואיות בנות עשרות ומאות שנים, אני עוצרת על השוליים. משווה תצלומים מגוגל לנוף הנראה לעין. אין לי חברים אקטיביסטים, אין את מי לשאול. בר, גבעות, ואין אל עראקיב. נרשמת החמצה ראשונה. 

250px-Araqeeb_April2010

(וגם כך, מה חשבתי, שאצעד לשם סתם כך? ומה בידי? מיכל מים חדש? בשורה? אני מוותרת על המשך החיפוש כדי להספיק להגיע לאכסניה בזמן, לפני החושך)

בבאר שבע אני רוצה רק לבקר במרכז המסחרי כי כל כך אני אוהבת מרכזים מסחריים קטנים וישנים, כאלה שתחומים בין שיכונים ותמיד יהיה בהם איזה אקספרסו לנחם את הדעת. אוספת לי דמויות ציוריות ומצטיידת בחלה לשבת במאפייה המקומית. בערב חג של יום שישי היחידים שמסתובבים כאן עכשיו הם עובדי החנויות המקומיות הממהרים לסגור, למכור את מה שעוד פרוס בדוכנים בחוץ, להספיק להגיע הביתה, מהר, לירוחם או לדימונה, כי בדרום כמה שקטן כולם נוסעים באוטובוסים מיישוב ליישוב, מלקטים פרנסה איפה שכתוב בלוח המודעות המקומי שצריך עובדים.

september 2013 554

אני ממשיכה משם בדהרה חזרה ל-40 אבל ביציאה מן העיר, איפה שהטנק הזקור כמו זין של בדואי, איפה שסופות חול של טרקטורונים מפלחות את המדבר, אני רואה במראה האחורית שלט: "העיר העתיקה". 10 שניות ואני כבר בפרסה.

40,10, אין לי ביוגרפיה, רק סדרות מספרים.

תמונה

אבא שלי היה אספן, מהזן של הסוייחר היהודי, והאגדה מספרת שכשאמא ואבא גרו בבאר שבע, הוא גילה אפשרות מסחרית לא רעה: בשוק הבדואי הוא קנה שמלות בדואיות בקילו, ניקה וכיבס אותן בבית, ובמתפרות בעזה תפר מהן תיקים קטנים ואפודות שמכר לחנויות בוטיק בתל אביב במכירים מופקעים. מיזם עסקי אחד מיני עשרות, דווקא מן הרווחיים שבהם. מן ההון הקטן שצבר במיזמים המופרכים הללו פתח אחר כך את חנויות התכשיטים בקרדו בירושלים ובקיסריה העתיקה, אבל זה כבר רק כמה שנים אחר כך, כשעזב את ההנדסה, ואת הכור, ואת כיתן לטובת עיצוב תכשיטים משובצי זכוכיות ומטבעות רומים עתיקים.

בדרך לעוד החמצה השילוט לעיר העתיקה הוא טאוטולוגי, ומוביל אותי במעין טבעת אינסופית דרך אינספור וילות, לא עתיקות במיוחד, ואולי כמו בהארי פוטר צריך להגיע לרציף קסמים שייקח אותך לשם. דקות ארוכות אני נוסעת בעיר הרפאים, וגם waze בעצם לא יודעת, ואף אני אינני יודעת מה בדיוק אני מחפשת. העיר העתיקה מתחבאת מעיני ולבסוף, כצפוי, מתגלה כערימת שאריות.

september 2013 552

שממה. בקיוסק עושים לי שלום ושרים לי, משום מה, "שש עשרה מלאו לנער ולבו המה". ליבי הומה, בא לי להתמזרח, אני ממש טובה בזה אבל מתאפקת. 

זיקיות ענק בשדה בוקר

הדרך נראית לי כל כך ארוכה, השביל מתפתל ובורח אבל כבר אני בשדה בוקר, והערב יורד, ואיש נחמד במשרד הקבלה מסביר לי מסלולי טיול שאפתניים. החדר סגפני, פוער חלל לבן בין מיטת קומותיים לשתי מיטות יחיד שאני מקבצת לאחת, אפילו מקום תיאורטי למיטת תינוק ישנו כאן, והרי הם כאן: שלושת ילדי, משפחתי הנעדרת, זו שממנה אני מוכרחה לברוח.

הבדידות מוציאה ממני צווחת שמחה, ואז שוב הבהלה הזו ומצוקת ההימלטות ובכל זאת, אושר גדול על המרחב שנבצע מן הזמן הדחוס של האימהות, וקפה מן הקומקום החשמלי, וישיבה תיירותית בשאריות שקיעה על שפת הצוק ואף מבט מטה, אל התהום הנפערת תחתי.

september 2013 560

אבא שלי אהב לחפש אוצרות. כשהיה מנכ"ל החברה לפיתוח ים המלח הסתובב ברנו החבוטה שלו ברחבי מדבר יהודה, לאורך כביש ים המלח שאז עוד היה חף מבולענים, ותר בריכוז אחר מערות נסתרות לאורך המצוק. המשימה העיקרית היתה למצוא את המגילות הגנוזות ולצורך הגשמתה גוייסו גלאי מתכות וצוות חיפוש שכלל אותי, את אחי הבכור, את בת זוגו הגרמניה ומִרְיָם בתה הקטנה, ואת הכלבה החבוטה טופי. היינו יוצאים מדי שבת בבוקר, חמושים בסנדוויצ'ים בוואריים ובמעט מדי מים, חונים לצד הכביש הראשי בנקודה בה האמין אבא שיימצא האוצר, או המגילה, או לפחות מערת מסתור יהודית קדומה, מטפסים מעלה, ומִרְיָם, שאביה מת בקטנותה ונהגה לחפש אותו, כך האמנתי, בפסגות המדבר, נשרכת אחרינו עם טופי כמו דורותי קטנה בארץ עוץ.

מן המצוק אני ממשיכה לסיור לילי בשדה בוקר. תיירת חרוצה, אני חורשת כל שביל, מנסה לפענח את שפת הוילות המדברית שהורכבה במקום, מעשה אמן של הידמות לחומר החול המדברי עד כדי שאני תוהה אם אין מדובר בנסיון הסוואה. זיקיות הענק הללו שוקקות חיים בלילה החם, משפחות משפחות חוגגות את ערב החג. בשכונת הלגו המעוצבת למשעי על ידי משה ספדיה תחושת קהילה יש מאין. אני חושבת הרבה על אליטות, אליטיזם ושאר הטיות המילה. תוהה ממה מתפרנסים כאן כולם ומי הם בכלל יושבי הזיקיות והאם המקום הזה, תיאורטית, יכול היה להתאים גם לחמשתנו. על מדרכה בחושך אני יושבת ועושה מיני גוגל. כל ההסוואות האפשריות לא מצליחות להסתיר את האמת המרה: המדרשה היא סמי פיקציה, אתר אקדמי זניח למדי, ומלבד המכון לחקר המדבר הישגיה העיקריים מתמצים בתיכון לא רע ללימודי סביבה, ובית ספר יסודי אחד. לא מדובר אם כן באוקספורד של הנגב, כפי שמבטיח הסלוגן הבן-גוריוני. למרות זאת אני שוקעת בפנטזיה על חיי מדבר קהילתיים, ואולי היא בכלל ששלחה אותי לכאן, אקספלורציה של אישה אחת, חלוצה, שהגיעה מכפר סבא הרחוקה כדי לבדוק אם יש בארץ הזו איזה מקום שהלב יכול להתנחל בו.

חזרה לחדר. מקלט. במיטה אני שוקעת עם "המהגרים" של זבאלד, שכל הספרים שלו הם מסעות חיפושים אחר זכרונות שאינו זוכר. בלילה אני חולמת פחד גבהים נוראי.

download

אין מקום בארץ הזו שיש לי בו ארץ

בבוקר, בחדר האוכל של המדרשה אני מנסה להמשיך ולברר איך זה עובד כאן, שנת 2013, חור תחת במדבר, ומה זה אומר "קהילה". אני שמחה לגלות שמנהלת המשמרת המארחת אותי בחיוך רחב היא מתושבות המקום, הגיעה לפני שמונה שנים למצוא שקט ואנשים פשוטים, "עם אידיאלים"  וטוב לה, כן, טוב מאוד. קהילה אם כן, אני מציינת לעצמי בסיפוק, איש איש ממלא את תפקידו באופן שוויוני, אולי מצאתי מקום שאין בו הבדל בין דם לדם.  משפחות רועשות שסיימו לא מכבר את ארוחת הבוקר מקבלות את פני באולם הסעודה. הגעתי באיחור, וכעבור כמה דקות האולם מתרוקן ונותרים בו מלבדי רק עובד המטבח ופועלת הנקיון. מניין את? אני שואלת. מירוחם, היא עונה. ואתה, אדוני? מדימונה. מגיעים מוקדם בבוקר בהסעות.

מכורה שלי. ארץ נוי אביונה. אני מתגעגעת לקובנה של לאה גולדברג, לטרנופול של סבא שלמה שלי, לוינה של סבתא יהודית, לעולם פשוט יותר של אדונים ונתינים, שבו איאלץ להילחם על דרכי למעלה ולא להינמס מן המבט מטה. עייפתי מלהיות אדונת הארץ הזו.

עם תרמיל מאולתר, נעלי פלדיום אופנתיות שקניתי באמסטרדם וכובע שרכשתי לפני רגע בחנות רשות הטבע והגנים הרגליים מרגישות חזקות מתמיד ואני מתחילה לצעוד מן החניון שתחת המדרשה אל תוך המדבר. המדרשה כאילו הופקעה ממנו, על הגדרות המקיפות אותה, או שהוא הופקע ממנה, וכמו בסיום הצגה יומית את יוצאת החוצה, ממצמצת מן האור הפתאומי השורף את העיניים.

september 2013 580

7 שעות צעדתי. 2\1 קילומטר עד למאהל בדואי בן 120 שנה בו אשה בדואית יפה מאד משוחחת איתי על כאבי הגב שלה, 8 קילומטר הלוך לעין עקב, 13 איש נוספים שפגשתי בדרך, ועוד היתקלות בזוג מכרים מירושליים שנפשו במעיין עם חברים שמתגוררים בשדה בוקר, ואז 6 קילומטר חזור בצד דרך הג'יפים. הבהלתי ממקומו עדר יעלים גדול, שתיתי 2 בקבוקים של ליטר וחצי. 2\1, 6,18,8,7. מה יהיה.

המפגש עם שתי המשפחות במעיין מותיר אותי פוסט ציונית מתמיד. כולם מעריצים אותי על שהשארתי בבית שלושה ילדים לטובת טיול במדבר. אני מראיינת את המשפחה משדה בוקר על החיים במקום. לא אחזור על פרטי השיחה אבל אציין רק שהבעל עובד בסוכנות היהודית והאשה מלמדת פילאטיס. במקומות האלו תמיד יש המון מורות לפילאטיס ועובדי הסוכנות היהודית שעושים פילאטיס.

מכורה שלי, אביונה שלי. כבר אין מקום בארץ הזו שיש לי בו ארץ.

september 2013 582

בדרך חזרה כפות הרגליים הורגות אותי. כרגיל במצבי קיצון, אני חושבת קצת על השואה וקצת על ההיסטוריה בכלל. מנסה להיזכר מי זה שאמר שמדינת ישראל היא הגלות הטראגית ביותר של היהדות. למחרת בבוקר אני חוזרת לחדר האוכל בחצר בית הספר התיכון, חמושה במצלמה. אני מסכמת, ביני לבין עצמי: דימויי נוסטלגיה הם הפשוטים ביותר להעמדה, והקשים ביותר לפירוק.

september 2013 585

 

החמצות בין בן -גוריון לירוחם

אולי בגלל זה, אחרי שאני נפרדת מחדרי באכסניה, האוטו כמו עוצר מעצמו בצריף בן גוריון.

september 2013 590

במתחם הצריף, שהוא מוזיאון אור קולי מן הזן הסימולאקרי ביותר, חנות היד שניה עדיין סגורה, ובכלל אני לבדי לגמרי כאן ואף שהשלט מורה כי יש לשלם בכניסה אני חומקת פנימה באין רואים. אולי הפכתי שקופה.

september 2013 587

אינני אוכלת ואינני שותה. שקופה. אני אוספת אמיתות פשוטות, אסופות במרכאות הנמצאות שם, רק להחזיקן שלא תתפוגגנה, בשבילים המובילים אל מבני בונגלו כמו טרופיים ובתוכם סרטוני אימה מדובבים באנימצייה מפיו של בן גוריון הצעיר, הילד, המבוגר האיקוני עם הענני צמר- גפן בצדעיים.

הנה כאן, בכניסה לבונגלו השלישי: "בנגב ייבחן העם בישראל ומדינתו."

september 2013 594

את האור קולי אמנם נתנו בחינם אבל לביקור בצריף, במקדש, בקרש הקרשים, יש לשלם. איש מבוגר, בוודאי מגיע בכל בוקר מירוחם או דימונה גם הוא, דורש ממני במפגיע איזה סכום. אני לא מעיפה אפילו מבט, פן אשרף באש המאכלת, ופונה ליציאה. כך לא ראיתי את צריף בן גוריון. נרשמה החמצה רביעית. האיש מירוחם, או מדימונה, רואה אותו בכל יום מימי חייו ובוודאי התקדם כך, מוסרית, מאד.

שוב תאוצה, שוב המראה, ימינה לכביש 204 כי ירוחם בעצם די קרובה, קרובה מדי. בכניסה לעיירת הפיתוח מקלט מעוטר, וכאילו קו דמיוני, ולא רק של חברת ההיסעים המובילה עובדים מכאן לכאן במערב הפרוע הזה, כי אם של אמיתות קדושות שנטמעו עמוק על הציר הזה, מחבר בין המקום אותו עזבתי זה עתה לבין המקום אליו הגעתי עכשיו. בנגב ובמקלטים ובאסתטיקה ברוטליסטית ייבחן עם ישראל ואין ספק, זו שעת המבחן של הגיאוגרפיה המטאפיסית של הציונות. ענני צמר הגפן זעים באי נחת.

september 2013 603

ועכשיו מה? צפונה לערד, אבל אפילו waze מבין שבדרך יש דימונה, ושבדימונה, בה לא ביקרתי מאז שעזבנו אותה כשהייתי בת 4, אני חייבת לבקר. ביציאה מירוחם עוצרת, שוב, בצד הדרך, לכתוב איזו פתקה. כמעט נחנקת כשראש של שוטר דרומי מופיע פתאום, בשממה הזו, בשמשת החלון. הילדה הטובה שבי פותחת חלון, מבררת אם אמת או היה זה חלום רע. רק לראות שהכל בסדר, אומר הכובע והשפם. בסדר, בסדר, אני ממלמלת, רק להתקשר, הנייד, שלא לדבר בנסיעה. אם כך, הכל בסדר, אומר השפם. בטח, מצויין, אומרת ילדה טובה.

 

דימונה, החמצה גרעינית ומלאות ההווייה במפעל הטקסטיל הנטוש

דימונה מתגלה כמו פאטה מורגנה בקצה המדבר, אפופה אד, ואולי אינה שם, ורק אצלי היא מתקיימת, בתיאטרון הזיכרון, על ארובותיה הגדולות ומבני הבטון המתפוררים המקיפים את מבואותיה ואולי סתם סיפרו לי סיפורים, כדי שאוכל תמיד לשלוף, בפטפוטים תל אביביים על כוס של בירה שאני, אני נולדתי בבאר שבע וגדלתי בדימונה (עד גיל 4 אני משמיטה בנסיבות הללו, ואחר כך 15 שנים ברמת השרון משמיטה, משמיטה). ולאן אלך כאן עכשיו, ואני בת 38, בהזיית הבטון היפה הזו, כי תיכף ומיד אני אוהבת את המקום הזה, אוהבת נורא, ומה יופיע לפני על במת הזכרון הזו ואם באמת האדם הוא תבנית נוף מולדתו, הרי שכאן ממש חייב להתרחש איזה דבר, אולי משהו שיחלץ אותי מן האמנזיה המשונה שאני מתקיימת בתוכה, כבר שנים, בלי זכרונות ילדות, בלי הבזקים, בלי שמות, בלי פנים, בלי ילדות בכלל בעצם. 38,15,4.

אני, הרי, מכירה את המקום הזה, ושם בוודאי התקיימה מלאות שלמה, קצת לפני שעולמנו התרסק לפרגמנטים של גירושים מלוכלכים. בתחנת הדלק בכניסה לעיר אני עוצרת ומתקשרת לאמא. גרנו, היא אומרת, בשיכון לדוגמא, בבית הראשון שליד בניין השיכונים. בבית הקפה ילדים טובים דימונה מדברים על הבילוי בפורום בליל אמש ואני מצטרפת אליהם לקפה. שיכון לדוגמא? אחד מהם גר שם ממש. אני מקבלת שם של רחוב ו waze יודע בדיוק למה התכוונתי.

כור מחצבתי

אבל באוטו אני נזכרת ששכחתי מהכור. waze לא יודע לאן אני חותרת. נזכרת שאומרים "הקריה למחקר גרעיני", אבל אז  waze מתחרפנת לגמרי. עוד רגע ותגיע משטרה צבאית, או שמעון פרס בכבודו ובעצמו. היום הזה קצר, ואני רושמת החמצה חמישית.

אמא ואבא נפגשו בכור. מכורה שלי. אבא היה מנהל ייצור בפס של הדלק הגרעיני, כמדומני, ואמא היתה חיילת. לשניהם קראו יואלי. המפקד יואלי זימן איפה את החיילת יואלי למשרדו. יואלי נשבתה בקסמו של יואלי. היואלים התחתנו די מהר, "בתאוצת האהבה", אולי ממש בהשראת התאוצה הסוחפת שעמדה מאחורי חזיון הקמתו של הכור הגרעיני.  כך מתחילים סיפורים שסופם להיכשל.

הוא יועד להיות מהנדס, לא רק על ידי אמו, שהחיים לא האירו לה פנים כשננטשה על ידי בעלה המפקד הגדול בהגנה ממש באמצע מלחמת 48, אלא גם כי היה לו כשרון מיוחד להבין תהליכי ייצור ותשוקה לפענח אותם. בהקלטה ישנה שנמצאה לא מזמן הוא מספר בקולו לאחי ולי כמה סבל כשנתקל באבטלה הסמויה, בשנותיו הראשונות כמהנדס יצור במפעלים של ההסתדרות ושל מפאי, ואיך הזדעזע לראות שהעובדים מבלים את מרבית זמנם בשתיית תה, הכנתו, או שיחות אודותיו. הוא הרגיש שהיצירתיות שלו חומקת ממנו ושאינו יכול לחיות את החיים הללו שייעדה לו אמו. אני חושבת שבכיתן דימונה, כשהיה מהנדס הייצור של פס האריגה, גילה את עצמו כאמן.

האוטו מגיע כמו מעצמו למפעל כיתן דימונה הנטוש.

  september 2013 613

ועכשיו אני במסדרון הלבן הזה, הנפלא הזה, הולכת ספק רצה, הלב שלי דופק כמו אלף מכונות, זה לא המסדרון הלבן המפורסם בדרך לאינסוף כי אם תוככי מפעל כיתן דימונה הנטוש שנסגר והושבת לא מכבר ואת הפלא הזה אני רואה, בהחבא כמעט, למרות שאסור ממש, רק בזכות שאני כזו ילדה טובה טובה, וכשעברתי על פני המפעל, בדרך לשיכון לדוגמא, וראיתיו ונסחפתי לפנות ימינה, ואז ישר, ולחנות מול השער הגדול, וניגשתי אל השומר לספר לו שאחרי שעבד בכור היה אבי למהנדס הייצור של כיתן דימונה, הוא נתן לי להיכנס בשער אפילו שאסור. ממש כאן, היכן (שסיפר לי השומר) שארבעים אוטובוסים מרחבי הנגב היו עוצרים בכל בוקר ופורקים מאות פועלים, שארגו וטוו בשמחה ובייזע את בדי ישראל, בעמדה היקרה ביותר לפועל שהולידה כלכלת בתי החרושת הישראלית, שהולידה, בסופו של דבר, את כשלונה הקולוסאלי של תעשיית הטקסטיל הישראלית, ממש כאן אני עומדת.

september 2013 618

אולי הכרתי אותו, אומר ניסו השומר, יואלי את אומרת? מה איתו היום?  הוא מת. תיתן לי להיכנס? אסור, אסור, מצטער, באמת שאסור. אנחנו נפרדים בקירבה גדולה, כזו שמתאפשרת רק בין זרים. אבל פתאום הוא קורא לי לשוב על עקבותי. בואי, תעשי את זה מהר, שאף אחד לא יראה אותך נכנסת, שטח סגור. שם לא רחוק נמצא אולם האריגה.

עולה ויורדת בגרמי מדרגות, בשקט הלבן, הבהיר, האילם, של מפלצת ייצור דוממת. הכל כמו קפא על מקומו, והיא יפהיפיה, זו הנרדמת, ואושר אדיר מציף אותי באולם הטוויה הקטן, בין גלילי נייר יתומים לשלטי הכוונה משנות השבעים, פונט כחלחל על לוחות עץ לבנים, ואני, מה אני, אני  נופלת מגובה רב, או אולי נוסקת, היישר אל אולם האריגה הפעור בלבו של המבנה.

אין מילים לתאר את היופי. אני. הייתי. פה. כבר.

ידעתי שדאוס אקס מכינה!

september 2013 611

אולם האריגה: מחשבה פועמת כמו בוכנה- בגלל זה אני אוהבת מכונות כל כך. 

הווייה ושלפוחית מלאות במרכז המסחרי

מישהו, דובר עברית-רוסית, עובר מאחורי פתאום ואני נבהלת, ושואל בתמהון מה אני מחפשת פה ואני לא עונה, פשוט מסתובבת ובורחת משם, חזרה אל המסדרון הלבן, חזרה אל ניסו השומר המתוק, חזרה לאוטו ונושמת.

והאוטו מזנק, שוב, לשיכון לדוגמא, ואני מוצאת אותו די בקלות ומחנה את האוטו על כביש ראשי, מול הפיצה, ויש לי נורא פיפי, אבל אני מתביישת להיכנס לפיצה, ומסתובבת קצת זמן בין בתים ראשונים בשורה, אבל לא ליד בניין שיכונים, ויודעת שזה לא זה, ועוד טלפון לאמא, ועוד כמה משעולים והנה אני מוצאת את עצמי פתאום בלבו של מרכז מסחרי קטן, בתוך השכונה. כל כך אני אוהבת מרכזים מסחריים קטנים.

הנה היא, מלאות ההוויה: 

september 2013 633

לצד המרכז המסחרי בניין שיכונים וצמודה לו שורת בתים נמוכים שפעם, בראשית שנות השבעים, גרו בה אשכנזים טובים מירושליים שהממשלה הביאה לדימונה כדי להקים בה מערכת חינוך ראויה, ואולי עשר שנים המיזם הזה הצליח, עד שקמו רובם ועזבו בבת אחת לרמת השרון, שם הקימו, איך לא, מערכת חינוך ראויה.

והנה הבית בו גרנו. אני יודעת שמצאתי. על הספסל מולו אני חושבת שבנות חזקות בלהתאפק בפיפי. זה אולי הזכרון הגופני הכי חזק של בנות מהילדות- את תחושת היש-לי-פיפי-עוד-שניה-בורח-לי. 

הייתי רוצה שיצאו אלי בעלי הבית ואספר להם את סיפור חיי.

september 2013 637

כשאני רואה אישה מתקרבת אל השער של הבית הסמוך עם סלי קניות בידיה אני מתרוממת ומצלמת את הבית במופגן. רוצה שהיא תראה אותי מרחרחת. אני חייבת לספר למישהו שגרתי כאן פעם. יש אינטונציה ישראלית כזו, ששמורה בדרך כלל לתור בקופת חולים, של אנשים שכבר לקחו להם את הבית פעם אחת, לפחות בתיאוריה, וככה בדיוק היא פונה אלי, ס ל י ח ה, למה את מצלמת, ואני, כאילו לא תכננתי הכל במדוייק, אומרת אה, פשוט גרתי פה פעם, כשהייתי ילדה. ועכשיו, כשהיא אמורה להסב את הטון לכזה השמור לילדות במצוקה, היא דווקא נהיית חשדנית עוד יותר ושואלת כן, איזה משפחה? יואלי, אני אומרת, אבא שלי עבד בכיתן. בטח, היא מתרככת, אני זוכרת. היה איש טוב, גבוה. כן, כן, אני אומרת, גבוה מאד! ומה איתו היום, היא שואלת? הוא מת. חבל, חבל, באמת שהיה איש טוב. תימני, נסע אחר כך לעבוד באילת, איש נהדר.

לא, לא תימני, יקה. לא אילת, אני רוצה לומר, בעצם אפילו לא נהדר, אבל היא כבר נעלמת פנימה עם הסלים ולא מציעה להתלוות אלי לדפוק בדלת השכנים, לראות את הבית, להעלות זכרונות.

דימויי נוסטלגיה הם הקשים ביותר לפירוק. לעת עתה אני אפילו לא מנסה.

september 2013 639

 

ערד: מהכאב הכי גדול אני נבנה

כשאני נוסעת משם, אני מעיפה מבט אחרון בדימונה שלי. עיר פלאים. יש בך את הבית-חרושת הכי יפה בעולם.

באחת הנסיעות הרבות לערד, כשגר שם עם הגרמנייה, אבא דקלם לי מן הזכרון שיר שכתב לפני הרבה הרבה שנים. היה לו כשרון מיוחד להדגיש, כמו שחקן מיומן, כל מילה בנפרד כאילו היתה החשובה ביותר במשפט. שנים אחר כך למדתי שזוהי טכניקה מקובלת בתיאטרון, כאמצעי לעורר הקשבה מרוכזת של קהל. אינטנסיביות של משמעות. לאבא היה את זה באופן טבעי. אנשים הקשיבו לו, דבריו נראו חשובים ונזכרו ככאלה. לשיר קראו "פרח נר הלילה" אבל את מילותיו איני זוכרת. עם זאת, אני זוכרת היטב את ההקראה וגם את תחושת הצער העמוקה, שלא הבנתי לאשורה, שנלוותה לה.

כשאני נכנסת לערד, בשעת צהריים מאוחרת, אני כבר מרגישה כמו קאובואית מנוסה שמפלחת את כבישי המדבר. בתום שלושת הימים הללו נדמה שהרכב, מטונף כדבעי, כבר התאים עצמו למידות הנפש שלי, שהתחזקה מעט. אני יכולה לדמיין את עצמי, מובחנת, נפרדת מהחמישיה שהפכתי להיות בשנים האחרונות, נוטפות החלב. הייתי יכולה לגלוש כך לתוך הנצח.

כשהייתי נוסעת לבקר את אבא באמסטרדם, אחרי שהתמוטטו עסקיו בישראל ונשרפה נשמתו ועזב לעשרים שנה מרירות בהן לא ביקר פה אפילו פעם אחת, הייתי מביאה לו בכל פעם דבר מה מוזר אחר מן הדברים שהשאיר אחריו: ויטראז'ים כנסייתיים שאסף במהלך השנים, זכוכיות מנופחות ממזרח ירושלים אותן מכר בחנות הקטנה שפתח שם, ואפילו קקטוסים עתיקים, ארוזים היטב בקרטונים שלא נעלמו מעיני המוכסים ההולנדים, ושאותם נאלצתי לפתוח במבוכה בדוכן המכס ולמלמל: אבא שלי גידל בישראל קקטוסים, in the desert, הוא ביקש שאביא לו כמה מהם.

בערד אני מחפשת את הסטודיו לויטראז' של החברה הגרמניה, שהיה מוצב, מתישהו בסוף שנות השמונים, באזור שהוסב לחללי אמנות. אני מופתעת כמה מהר אני מוצאת אותו, ועוד יותר מופתעת מן השקרים הפסיכולוגיסטים החמודים המצויירים על חזיתו.

september 2013 643

הסטודיו, מתחוור, הפך ברבות הזמן, ועם התרוקנותה של העיר מכל יומרה אמנותית, או אמנים, למרכז העירוני לטיפול בהתמכרויות.

september 2013 647

 לידו מוזיאון ערד, נטוש כמו החלומות שליוו את העיר באותן השנים. עמוס עוז, תיירות מגרמניה, אליטות ישנות עם סנדלים תנ"כיים שמקשיבים ללאונרד כהן על ספה מכוסה ברקמה מסיני.

september 2013 645

קל מאד להיסחף לתחושה הזו של טיול שורשים. אולי בכל זאת יש לי זכרון. אני גולשת הלאה לחיפוש אחר הבית שגר בו עם הגרמניה ומחפשת את רחוב נוף. מתקשרת לאחי ומבקשת הכוונה. מן הבית ההוא, בקצה העיר, על שפת המדבר, שהייתי מבקרת בו לעיתים בסופי שבוע, ניתן היה לרדת מן החצר האחורית ישר אל המדבר ולדמיין שאת נופלת לים המלח. אני עוברת בית בית ברחוב נוף, מנסה לגייס את כל האינטואיציה שיש לי, שהיא התחליף לזכרון, כדי למצוא אותו. שום דבר לא נראה כמו תחושת הבית ההוא ואני מתחילה במעשי רמייה קטנים, גם הם תחליף מגוייס. אני מוצאת בית אחד, מוסתר על ידי גדר לבנה ומאחוריה מציץ קקטוס עבה וגבוה. הנה הן, שאריות החממה! אני מחליטה שזהו הבית, מטפסת על גדר הבית שמולו, ומציצה.

september 2013 656

כמה דקות כאלו, של הישענות נעימה לאחור והתמזגות בשכנוע עצמי עמוק, מסתיימות בלא כלום. אני לא נזכרת בדבר, מלבד, אולי, במה שבמילא מספרות מעט התמונות באלבום מן השנים האלו. אני, בביקיני אדום עם תמונת מיקימאוס על כל שד קטנטן, קוראת ספר על כסא נוח בחצר ואבא מצלם אותי פתאום ואני נבוכה. ברזלים נוצצים בשיניים לבנות. אני עם עוד כמה חברים, לבד בבית בערד, בני 14, פסטיבל ערד, הם יורדים בריצה אל הואדי ומצלמים במצלמת ניקון ישנה. הם מצלמים עוד ועוד ואני צופה בהם מקצה הצוק וחושבת: איזה טיפשים, במקום להיות במדבר הם מצלמים אותו. יפנים.

היה דבר-מה חם מאוד בבית הזה. התבשלו בו מרקים סמיכים, ושפצ'לה מגרמניה. המיטות כוסו בפוך.

דבר לא קורה. זה לא הבית הזה. בקצה הרחוב אני עוצרת לשבת על ספסל.

september 2013 652

ונוסעת עוד קצת, לרחוב הסמוך, ורואה את החורבה הזו. זה הבית.

september 2013 657

האדמה באמת זרועה שאריות קקטוסים ישנים. באמת באמת היה לי אבא. הנה הן, שאריות חייו, שלא רק אני, אלא אף אחד אחר לא זוכר. לא, לא תימני, יקה.

קצת כמו במסע שורשים לפולין, זה הורס אותך לגלות כמה קל להשאיר עקבות בנוף. דבר מה שניטע, אפילו בהיסח הדעת, בור שנחפר, חומצה שנשפכה על קבר המוני אגב ניקוי חפוז, לכל אלה נטייה מוגזמת להישאר חקוקים בנצח הזמני של קירות, אדמות וחצרות.

בבית דממה. נראה נטוש. אני מקיפה את הסורגים המקיפים אותו מכל עבריו ומציצה אל החצר האחורית דרך חרך בקרשי עץ מתמוטטים. מצמידה את האף לקרשים ופתאום נביחות אימים מן החלון שהיה פעם, אני נזכרת עכשיו, חלון המטבח. יש כלב נורא בתוך הבית ואולי אנשים רעים עוד יותר מסתתרים שם בפנים. בכוחות אחרונים אני מזנקת אל האוטו. גמרתי פה.

לפני שקיעה אני ממהרת להספיק לטיילת של ערד. שנים היה לי בראש שאבא שלי היה שותף לבנייתה. אני מגלה, על פי השלטים, שזה לא נכון והיא נבנתה הרבה לפני שהיה שם.

אזור המלונות שקט, נטוש, הרבה אוויר צח שאיש אינו נושם אותו.

september 2013 697

טיילת תומרקין.

september 2013 671

לא זכרתי כמה זה יפה.

september 2013 673

וכמה גבוה, וצוקי כל זה, מעל ים המלח.

september 2013 676

אני מניחה שאם היה נשאל, תומרקין היה מסכים שאטפס על הפסל הבודד ואפילו שמח מאד.

מטפסת על הפסל, מתיישבת על קצה קצהו, מחניקה את פחד הגבהים מול מדבר יהודה שלי, ומצטלמת, "למזכרת". אין לי שום מספרים בראש.

september 2013 692

זבאלד מחכה לי באוטו ואני לוקחת אותו איתי למרכז המסחרי של ערד. כל כך אני אוהבת מרכזים מסחריים של מקומות קטנים. 

september 2013 623

 

אפילוג רוסי באמהרית בפיצה טוקיו 

מתיישבת בפיצה טוקיו. שלושים שנה חלפו והיא עדיין המקום הכי יציב כאן. איפה עוד ניתן בישראל להשיג פיצה מעוטרת בהר של פטריות משומרות מקופסה ועליהן גבעת גבינה צהובה נדיבה. זה טעים כל כך.

אני פותחת את "המהגרים" בעמוד המסיים את הסיפור השלישי ומגיעה אל המשפט המסכם הבא, של המספר הקורא מתוך יומנו, לכאורה, של אמברוז אדלוורת, המהגר הגרמני:

"העלאת זכרונות, הוא מוסיף בהערת סיום, נראית לי לעיתים קרובות כמין איוולת. היא גורמת לכאב ראש, לסחרחורת, כאילו אין מביטים אחורה דרך מדורי הזמן, אלא מגובה רב למטה על פני האדמה, מאותם מגדלים שראשם בשמיים".

 september 2013 702

**********************

אני משוחחת עם בעל הבית של פיצה טוקיו. נדמה לי שאני זוכרת אותו מאז, בשנים שהמרכז המסחרי הקטן היה צר מלהכיל את כל המבלים בו. כעת, אל מול המזרקה החדשה שנחנכה לא מכבר, הוא מספר לי על התקוות הגדולות, על עיר הבה"דים שתביא אלפים לדרום, על צמיחה איטית, אך עקבית, במחירי הדירות שצנחו. תיאטרון הבימה יציג באולם הקולנוע הישן.

הכיכר מוקפת סוכנויות תיווך נדל"ן קטנות והמודעות מפורסמות ברוסית, אנגלית ואפילו אמהרית. נוכל למכור את הבית בכפר סבא ולקנות לנו פה בית ישן על קצה הנוף. הרי זו ארץ חדשה. ארץ של מהגרים. אני חושבת: למרות הבלונד הרוסי הבוהק, ואולי בזכותו, או בזכות שחור פניהם של מהגרי אתיופיה, זו ארץ לא אשכנזית בעליל והמשפטים המכוננים של בן גוריון, ההוא מקרש הקרשים, לא מתכוננים בה.

אולי פה אני יכולה למצוא לי ארץ. ארץ נוי אביונה. 

בישראל

בישראל

אִם אֵם אז עיר זרה
תקיף אותך מכל עבר
אִם עיר אז לא אֵם
זרה תשתכר במרתפים
לא שוטות הבתולות והרקדניות לא תרקודנה
הפרבר ממנו אני משקיפה
צומח מתוך גבעה
החול שלה עמוק, גבעון
אבל לא ונוס, לא דום,
איך אדּום בפרבר אהובי
איך אדּום?

קנאה

לֵך לךָ לזונה אמרתי לךָ לֵך
וּרמוֹס
את הארץ אשר נתתי לךָ
ואל תגיד לי את מולדת את
הכוס שלך אדמה לחה

לֵך לךָ
לזונה, אמרתי וּרמוֹס
מצוץ, חפון, תפוס
אמרתי לכלךָ
כפי יכולתך
צא בלילה
גם הזונה מלאת חימה
מנה חמה

כמו לוע בולע
תִבָלע גם אתה
ביחד איתה לֵך לךָ

ספה

טובה אני טובה בפרידה
כמו שאני יודעת לאהוב אותך
כך אני תובעת לזהם אותך בפירות הבאושים של אהבתנו השמוטה
על הספה הירוקה (אני אמרתי לא לספת הסקיי השחור שרצית)
כתמי זרע זרועים בה מעידים, אפילו כעת
על ימי זימה (לטובת הזיכרון, שיזכור את הנעשה: "זימה")

רק הילד לא נגמר

הוא רק התחיל
איך נעשה לו ככה

2004

אמסטרדם

החבר הראשון שלי באמסטרדם היה השריף של אזור הקופישופס ברובע החלונות האדומים. הוא שלט על קו ייבוא החשיש ממרוקו והיה ב- Hells Angels והיה לו הארלי ענק ושחור שעליו הוא לקח אותי לטיול בכפרי דייגים. הנק היה שמו. אכלנו צלופחים.

היכרנו כשהייתי לקוחה קבועה בקופי שופ שלו, המוצלח מכולם, ממש על התעלה מתחת לבית, בת שש עשרה וחצי, חדשה בעיר ובעולם. היינו יושבות שם, חגית חברתי שבאה לבקר ואני, מגלות בחדווה ובצחקוקים שאם שותים שלוק קולה עם שאכטה קאמל יוצא טעם של חשיש. הוא היה בן 45, גבוה ורזה, צרכן קוקאין, טוב לב ועדין אלי הרבה יותר מן המצופה, פדופיל כמו שעוד ניתן היה להיות בשנות התשעים, שכמו אהב וכיבד את היַּלְדוּת שהייתי שרויה בה לפחות במובן ששמר עלי מפני הקוק, מעולם לא הציע לי להצטרף אליו, והעניק לי תענוגות מטופשים כמו לספור חבילות של כסף מזומן על מיטת המים הזוגית בדירתו שהיה בה פאר מפוקפק של מי שהיום הוא עשיר ומחר הוא בכלא. היו רמזי סיפורים על עינויים בדרום אמריקה, ומאסר, לא ירדנו לפרטים ביוגרפים. שתינו דרינקים בבתי הזונות המהודרים של העיר. הזונות אהבו אותו ואני אהבתי אותן.

עשינו סקס רגיל למדי. הוא היה קצת זקן אפילו עבורי, אבל היה משהו נשי בשבילי בזקנה הזו, רך ופגיע שאהבתי. הוא לא היה נימול. ידעתי מעט מאד על מין והוא, התאימה לו, אני חושבת, להומואיות הזו של הגבר הזקן בעיני- נערה מעט גמלונית עם כוס מבוייש כזה, אבל חזקה ואמיצה, כמו גבר, נערה הומו. כשנרדמתי חפונה בזרועותיו מיטת המים היתה מגלישה אותי מתוך השינה ואז הייתי מתעוררת בבהלה בחושך מכלה, במחשבה שנפלתי.

אני לא זוכרת איך ומדוע נפרדו דרכינו, נדמה לי שזה נגמר כשפגשתי את מנו וזמן קצר לאחר מכן הוא נעלם מהשכונה ומהנוף ופסקו הביקורים התכופים שלו בחנות התכשיטים של אבא. הוא מכר את הקופי שופ ואני המשכתי לעבוד בחנות ולשבת בקופי שופ אצל הבעלים החדשים. עדיין היה שם הגראס הכי טוב בעיר, אפשר היה לשבת שם לבד כי הכירו אותי ושמרו עלי ועשו לי כבוד, הבחורה לשעבר של הבוס, אפשר היה להתמסטל שם למוות ועוד להצליח לעלות הביתה בסוף הערב. אפשר גם היה עוד לעצור בדרך ב- pick up the pieces, הקופי שופ הביתי ממש, זה שמתחת לדירה שלי, להגיד לילה טוב לאריק, או לעלי המצרי, בן בריתי השמי במעוז הקלוויניסטי הזה, להיכנס רק לעוד כוס תה ושיחה עם הראש על המרפקים, רגאיי ברקע תמיד, זה מקדש לבוב מארלי, דונט וורי אבאוט אטינג.

ועוד רגע אחרון להצליח לגרד את עצמי למעלה, במעלה מדרגות העץ הצרות והחורקות בבניין המט לנפול בן המאה השבע עשרה ואף אני בת שבע עשרה עוד מעט

אבא מת עלי

אבא מת עלי

את הרימות מבין כפות ידי

אספו כפות ידיו

היינו דומים כמותן

מנחן היה מנחן

כאשר נחה כף ידך

על גופך המת בערב

ככה נחה כף ידי

על גופי החם בבוקר

היינו דומים

אמרת:

דעי שהייתי כנהר שאי אפשר לטבוע בו

דעי שהייתי כמגילה גנוזה שמדבר עטף אותה

בחול המערה ובצואת עטלפים

לא אמרת:

את המגילה הגנוזה

עין שחורה בצועה בהר

את המבט ואני הניבט

את רואה אותי מת עלייך

מן המראה האחורית

אני נזכרת בו כעת עכשיו חזק
במתיקותו שלא היה גבול לבשרה.
ממה פחדתי?

חָיֶה, חָיֶה, חייך בכפות ידיי

כעת עכשיו חזק
צופה בו
מחלון המכונית בקניון

הוא בן חמש עשרה,

ניבט במראה האחורית
אליפטי

ארוך,
שרוך,
חי!


איך שרדנו ילד
גם את הרוצחת
גם אותה תפרחת
שניקדה את טוּב מבוך גופך
שהתגפף בטוב ליבי,
ליבי ליבי
(בית היולדות מאיר עליך אור)
נשפך מרוב אהבה
זה ליבי ששפך מן הגוף את הדם
פימפם אותך ממני
גופך גופי
אתה נוטף, שביר
ברגע בו לא יודעים אם דם או אדם
אל עולם

לח, כל כך חם

גופך גופי

באור הבוקר של חיינו כך

אחח. אחחח. אך

בלילה אתה לא נח

חדרך כמו רפסודה בחושך

שבעים בתולות באות אלי

הן לא טובות

הן לוחשות

את שמו של בני הן רוקמות

על וילונות העור שלי

הלוחש בדיוק:

מות ימות.

מות ימות, מותימות, כמו יתמות

כמו אינות, אין אונות,

היתה עוקרת ליבה מרוב שזה כואב
לה, לי
בני בני

מי ייתן מותי אני תחתך בני

מילים עושות לה תחבולות מילים
רעות! רעות ונבלות!

שפת אורקל! שפת בדיה!

***

הרפי כעת, נשמי
האטי.
בבוקר
אור יישפך מווילון
החלום שלו אליך לחלום

אמצי עלילת היפוכו של דבר.
התחביר מאד אקוטי
ולעצמי (אני האם) לוחשת:
מותי את, זו את תמותי.

מותי תמותי. מותי תמותי. מותי תמותי, בני בני חָיֶה

***

מן המראה האחורית כעת יפה תואר

טרי וגולש כאיל מן האוטו והלאה

ליבי השפוך נאסף

אמיתי, מיתי

מותך ומותי

אליפטים עכשיו
כעת רך

הקהל אומר

אני לא יודעת איזו מין כתיבה יש לי. השאלה הזו העסיקה אותי יותר מדי שנים ומנעה ממני לכתוב. כשאני כותבת יש לי יותר מדי קהל. יש לי כל כך הרבה קהל והוא מורכב מכל כך הרבה ניגודים עד שאיני יכולה לכתוב. למשל הקהל שאומר לי כרגע שכתיבה על לבטי הכתיבה היא בחירה מעצבנת, ילדותית. גרועה במיוחד. נשית מדי. מדוע כה גרועה? כיוון שהיא שחוקה. כל אחד בקהל יודע את זה. והקהל אומר לי: הכי גרוע זה קלישאות. זה עושה אותנו עצובים.

הקהל אומר לי: על מנת לכתוב, עלייך להיפרד ממני. 

הקהל אומר לי: הקשיבי למוסיקה של המילים כי אצלך היא עיקר. 

הקהל אומר לי: אין לך תחביר מרוב ששמעת את המשפטים שגמגמנו.

הקהל אומר לי: אין לך דמיון מרוב קהל. 

 בחרתי קהל נורא אליטיסטי. אליטות ישנות, עם דעות מנומקות. אני בוחרת אותם לאט אבל כשזה נתפס זה נתפס: בספרים, בפייסבוק, במאמרי הדעה, בשיעורים באוניברסיטה. אמי ואבי. מורותיי. בני העיר. תמיד הם באים, למרות הדעות המוצקות. יש לי פרופסור אחד שהוא בקהל כבר מעל עשרים שנה. הוא קורא כל מה שאני כותבת ומגיב רע מאוד. הוא טוען שאני שכחתי את כל החומר. 

ישנו הקהל המאוהב. זה קהל גדול מאוד, צובע על השער. מה מאוהב, מעריץ, סוגד, חולה על, טחון טחון, זה קהל שמרוב כפיים אין לו ידיים, רק גוף אחד מתנפנף של עשר אצבעות כמו מניפה. הקהל המאוהב תמיד מאוכזב. אני לא מתמסרת. לפעמים מרוב כפכופים יוצאים לו צקצוקים, מהידיים, כמו גליצ'ים כשניסו לתפוס אותי במים. זה קהל של חרוזים. לקהל המאוהב קשה כשאני נפרצת. פעם חירבנתי במרכז רחבה במסיבת אהבה. יצא לי המון המון קקי במכנסיים והכל התלכלך. מאז הקהל המאוהב קצת התרחק ממני, וגם מחריזה. 

יש את הקהל שיודע יותר. הקהל החכם הוא קהל רשע ואיום ונורא. הוא יודע משהו חשוב, מרכזי, עיקרי אפילו, שאותו אני לא מבינה. הקהל היודע יודע שאני מפספסת תמיד את עיקר העניין. העניינים חומקים ממני. אני כנראה ממציאה את כל מה שנדמה שאני יודעת. הקהל שיודע יודע שאני חיה בתוך עלילה. הוא יודע שאני מתחזה. הוא יודע שמבחינה אשכנזית, הון מכל הסוגים, הגעתי ממעמד טוב משלו אבל לא השכלתי למנף את זה. נקסט. יכולתי גם אני לדעת יותר. אכזבתי את הקהל שיודע יותר.  הקהל שיודע יותר משתמש במחוות חמות, שואף אותך מלוא הריאות אוויר, נושף לאט, ממלא את האוויר בלחות, כמו משקע של עטרן שוקע בריאות, כך המילים של הקהל שיודע יותר חולפות מעלי, בתוכי, אני לא מבינה אותן, הן מתפרקות ושוקעות אותיות אותיות בתוך הגרון שלי, כמו סיד.    

וישנו הקהל הרחום. בניגוד לקהל המאוהב, שמאוהב כי נשבה בדבש המתוק שטעה לראות בעיני, הקהל הרחום מרחם לשם רחמים, מרחם לשם שמים, מרחם על עצמו שאין בו אמפתיה, תועפות של רגש הוא מעלה כמו גרה מגרונו וכל זאת רק כדי לטשטש כמה מעט זולת יש בו, וכמה נכזב מפאת ציפיות מוסריות ותרבותיות עליונות, מרחם על קורבנות יהירותו המודחקת עוד לפני שראה את כשלונם המפואר, מרחם!! מרחם!! ומפאת שמרחם לא אומר, לא מביע את שאט נפשו לא מביע, את היגעלותו לא מביע, הוא מבין את האתיקה, בחלקה זו גליה טובה וטהורה ברוח, אבל האסתטיקה!!!! הקהל הרחום הוא קהל מבריק ביותר. קהל עליון. מצד אחד, זה קהל שמבין שיש בי משהו שאין באף אחת אחרת. מכאן שציפה ממני לגדולות. היו רגעים שזה כמעט קרה. נגיד, כמעט דוקטורט. ( למה כן הגעתי והוא לא ידע: חשפנית במועדון הבורסה שקוראת אבלאר ואלואיז, בלדרית כספים ברכבות ברחבי אירופה, מנהלת מלון חדרים, שכבתי עם צעיר יהודי אמריקאי על הדשא מתחת לדירה של ווצלאב האבל. כאלה.) מצד שני, כל מה שהקהל הרחום קורא ממני הוא פשוט חובבני. יומרני וחובבני. פשוט פשוט. הקהל הרחום הוא הקהל המתנשא מכל, הוא היה נורא רוצה לאהוב את זה אבל זו כתיבה של עקרת בית. שובבה אמנם, היתה גם כוסית רצינית, היום היא מילף, די שווה, גברית קצת. יש בה משהו מרתיע. אפילו כוחני. דווקא בגלל זה הקהל הרחום מעדיף לאהוב אותי כשאני כותבת על מין. זה נושא לשיחת חברים, יושבים עכשיו צוחקים בבית הקפה ופתאום התרגשות באוויר כשיותם אגמון מגניב ככה: קראתם את יואלי בפייסבוק על מין? הקהל הרחום אוהב אינטלקטואליות שכותבות על מין. אבל כשהקהל הרחום קורא את מה שאני כותבת שלא על מין הוא מרגיש מבוזה, כלומר מבוזה בשבילי על שאיני אינטלקטואלית, המציאה הכל, וזה עושה אותו עצוב ולבו נכמר, לא כועס, אף פעם לא כועס, מזדהה אפילו עם תחושת ממשותה של חוויית החשיפה המשפילה, חושב לעצמו: היתה נשארת במין. הקהל הרחום מקליד לייק רחמים, כדי שלא אגלה את הסוד בעצמי. הקהל הרחום הוא קהל מוסרי. הוא בז לבזות. הוא בז.

הקהל אומר לי: אני לא יכול יותר לכונן אותך במבט

הקהל אומר לי: יש נקודה שחורה במרכז הדף שלך

הקהל אומר לי: הנקודה השחורה במרכז הדף שלך מסתירה את כל האותיות

הקהל אומר לי: הדף שלך שחור מרוב נקודה שחורה

אז אני ישנה, אבל ליבי ער 

undefined

רעב

לא חייבים כל היום אלאימא ואלאימא. בשביל לחיות מספיק אבא. אפילו מת. מת. לחיות זאת אומרת בשביל פעולת הנשימה, השאיפה לנשיפה, מספיק לה מעט מאד, אפילו שארית קטנה, מה קטנה, זערורה, כמו עקבה של זכרון רחוק, ריח אפונה מהבל פיו של אבא. מת אבל זכור, אבוד אבל חבור בעולמי, מספיק בכדי לחיות, אני פה לא מדברת על רצון, מה רצון, עד כדי כך לא סברתי שהכרח. עיקר דבר, בכדי לחיות מספיקה גם שארית של אבא מת, אין אפילו צורך לזכור את יום ההולדת, את יום ההולדת של מותו איני עכשיו מעט כמעט זוכרת, בשביל לחיות מספיקה כף ידו שעונה על המשענת, אמנם מתה, אבל טוענת, טוענת משהו, משתדלת בעבור הדבר שהוא העיקר, כלומר חקיקתה בחיקי החם, הטבעת חומה באדום הדם. בשביל לחיות לא צריך את חום הדם, מה שלא היה שם זה דם וכשבא השוטר דבר לא נחתם מלבד הטופס של חוקר מקרי

ה מ ו ו ת, שולמו דמים

ל א מ ב ו ל נ ס ובכך נחתמה עסקה ותם. בשביל לחיות לא צריך כסף, אפילו לחם לא הכרח, זו סתם דיבה, מספיקה הריבה, על איזה שביל אקבץ נדבה זערורה, באילו פירורים אוסיף להשתבח בשביל הזורח, בשביל לחיות אין כל הכרח בהזנה, שאל כל זונה, שאל כל בת של אבא שלה.

אדום

היתה ביני לביני שאלה בדבר הנכונות של הפעולות הללו: מריחת הלק, משיחת השפתיים, כל השנים הללו הארוכות, מריטת השיער הסיזיפית, תחושת ההשפלה, ומנגד: הזדהררות השפתיים באדומים, היפערות הפתח הלבן מן התוך של העין המשוחה בשחור, הזדקרות האישון, התמשכות האצבעות האדומות אל מעל לפונקצית הידית, הופכת אותן ללא תופסות, לא עובדות, לא מטפלות בילדים, לא חודרות. נהדר! לא גבר. אישה עם חודים.

ואז נמאס לי והציפורניים שלי שחורות מעבודה וייסורים ובלנסטון וג'ינס וחוזר חלילה וגו'. או שאני באה בציבור בשמלה פרחונית,

הנוסח הוא ההגיון.

סימון וצביעת השערים של הגוף, האצבעות והשיער הם כמו טקסי חג ערוכים היטב, הנוסח הוא ההגיון, והוא האסתטיקה של ההגיון ושל הבדיה הנהדרת של הנפש.

הפתיינות היא פריוויליגיה אבולוציונית מופלאה כל כך

מפליאה

המהירות בה הבורגנות ויתרה עליה.

אדום אדום, תאמרו , אבל מה על הדמים?! כמה זה עלה לנו כשנאנסנו, נחדרנו, נפרצנו, באותם השערים האדומים בדיוק. גייסות גייסות, צלבנים וממלוכים, יווניים ומונגולים, נוצריים ויהודונים של שטעטל, במתק או בבתק, באו עלינו באותם שערי פיתוי, שודדים ופורצים, שעירים מפליצים, חמים חמים קרעו אותנו.

ההיסטוריה היא הרי הרקומה בבשרינו. האבולוציה היא רק סיפור מסגרת.

עכשיו המין ליברלי, אז אמשח ציפורניים על גדת התרבות. על גדת הבזות. שערים נסגרים. נזדיין בנימוס.